דמות לעצמי

שביל הגולן. שלושה ימים של קסם בטבע. כמה הכנה וגם חוסר וודאות היו בתכנון הטיול. מי יבואו, כמה נהיה, לכמה ימים, איפה ישנים, הקפצות, מזג אויר, אוכל ושאר תיאומים ובפועל זרם כל כולו לטובה. לוקח זמן להבין פרויקט ולאסימונים של ההפקה ליפול למקומות הנכונים ואז זה קורה. היה כייף גדול שממש הצלחתי לשהות ולשרות בתוכו כל כולי. בלי אבלים בלי דאגות פשוט להיות פשוט להנות עם אנשים טובים, מענינים ואוהבים בטבע מופלא ירוק, פורח, שמח וגם טעים. חזרתי מלאת אנרגיות עם ברכיים כואבות ורשימת משימות ארוכה שאני רוצה לקדם ולעשות. המסלולים, המאמץ בהליכה, הנופים, האויר הנקי, החברה הטובה וסבא חרמון ברקע פתחו את הצ’אקרות. שירבו טיולים כאלה. הנציגות של הדור הצעיר, תמיד מרגשות בחיבור לטיולים, וזה שתמוז הזמינה חברות בכלל הוסיף. אפילו מזג האויר הסתדר לטובה והממטרים הקלים, היו מתוזמנים היטב. דברים קורים טוב כשהם צריכים לקרות. מזכירה לעצמי כמה צריך פחות לדאוג ויותר לזרום בעשייה, להרבות טוב מביא טוב.

ברכה לחג. מברכת את עצמי בהגשמת החלומות המקצועיים שלי ולשמור על הטוב שיש לי בשאר הערוצים. רוצה לברך את כולם בחלומות שיתגשמו ויביאו למקומות מענינים של התפתחות. הסמליות של פסח – חג החירות היא בעיני החופש לחלום וההזדמנות ליישם. האפשרות לשנות, לעזוב מקומות ולצאת לדרך חדשה כדי להגשים ולדייק את הייעוד, זו חירות בעיני. לפעמים אנחנו מעדיפים להשאר, לא יוצאים לדרך כי היא מפחידה. מזלי (אולי) שלרוב אני שוכחת שהדרך עלולה להיות קשה ומשכנעת את עצמי שאני אוהבת את המדבר…אז יוצאת בלי לחשוב יותר מדי ואז קצת מתייבשת, מתרסקת, מתעייפת ומתאוששת וחוזר חלילה. יצאתי ובכלל לא קל, אבל יודעת שאגיע וגם כשאגיע אעבוד קשה ודברים מכל הסוגים יקרו, אלו החיים. הקראתי בערב חג קטע על היציאה ממצרים. הפשט הוא לא היציאה מעבדות לחירות, אלא היציאה מעבדות אל הלא נודע. תמיד אנחנו יוצאים אל הלא נודע. כמה קסם יש בו וכמה הוא עלול לאיים ולהפחיד.

בואונדבר. יוזמה שמייצרת שיח במקומות מפגש בין מתנגדי הרפורמה ואלו שבעדה. הייתי פעם ראשונה בעמדה שלהם בפארק במודיעין. זה פארק עירוני שבימי חוה”מ למינהם מוצף במשפחות חרדיות. נראה לי שנוח להגיע אליו בתחבורה ציבורית (צמוד לתחנת רכבת) והוא נעים ומרווח. אז היתה עמדה, עם פרסומים שמסבירים את עקרונות הרפורמה, היו אנשים, גם מי שבאו להפעיל את הדוכן וגם אלו שהגיעו לשמוע ולהשמיע. תרגיל מרוכז בהקשבה. גם בהקשר של הרפורמה וגם בהקשר של הדת. הנטיה של רוב הציבור היתה גם לשאול וגם (לא רק) להסביר את תפיסתם, לגבי הרפורמה ובעיקר בהקשר של התפיסה הדתית. הם לא יכולים להבין את הטעות החמורה באי אמונה באל ואי קיום מצוות. מתוך הרצון שלהם גם להבין איך אפשר וגם לשכנע כדי להציל נשמות יהודיות טועות שכמונו. שתי שיחות עומק מרכזיות היו לי עם שתי נערות בנות 16 סקרניות וחדות ובחור צעיר וחכם, ששאל הרבה שאלות מענינות. הרגיש כאילו רצה לשאול יותר והיה זקוק למענים, אבל זה לא ממש היה קשור לרפורמה, אז פחות נתתי לזה ללכת לשם. וגם הבנות וגם הבחור, לא מצליחים להבין, איך אפשר לא להאמין באלוהים, הרי איך נברא העולם בלעדיו? ובכלל לא קיימת בעינהם האפשרות לא להאמין או לא לקיים מצוות. השתדלתי להיות סופר סופר עדינה. בעיקר להקשיב ומעט מאוד לענות, ובתוך זה להסביר את חשיבות הדמוקרטיה, זו משימה. רובם מבינים את הנזק הפוטנציאלי של הרפורמה והחוקים עבורם, ממקום של מה יקרה כשתעלה, בפעם הבאה ממשלת שמאל בלי החרדים ואיזו נקמה תחכה להם. ושוב, אף אחד לא באמת יודע להסביר מה זה שמאלה ומה זה ימין.  התחושה היא שאנחנו ממערכות הפעלה שונות מהותית, אבל בפועל, רב המשותף ואפשר למצוא דרכים לביחד.

תערוכה בבית האמנים במודיעין. אני ברשימת האמנים המציגים! פעם ראשונה שמעיזה להציג ציורים שלי בפומבי. נראה איך זה ירגיש. בנתיים זה מרגש. זו תערוכה של אמנים מקומיים, חלקם הציגו בתערכות רבות ואולי יש גם מתחילות כמוני. התערוכה בנושא אתי הילסום, אישה צעירה יהודיה הולנדית, שנרצחה בנובמבר 1943 באושוויץ תוך שהיא מתעדת את מחשבותיה וקורותיה ביומן. לפני המלחמה, במלחמה באמסטרדם, במחנה המעבר ובמחנה ההשמדה. אתי מצליחה לשמור על אופטימיות ורוחניות וגם לעסוק בחיי היום יום. אהבות, אכזבות, הצלחות, לימודים. קראתי לעבודות “דמות משלי” מתוך ציטוט מהיומן: “אני לא יודעת מה לעשות בעניין ה’כתיבה’ שלי. בינתיים הכל מבולבל מדי ואני חסרת ביטחון עצמי, או מוטב לומר : אני לא מרגישה צורך מעיק לומר משהו. אני חושבת שאחכה עד שהדברים ייצאו מתוכי וילבשו צורה ודמות. אבל קודם כל אני צריכה למצוא לי דמות משלי.”
או “השמיים מלאים ציפורים, התורמוסים הסגולים עומדים מלכותיים ושלווים בפריחתם, שתי נשים זקנות התיישבו על הארגז לפטפט, השמש זורחת על פניי ולנגד עינינו מתרחש רצח עם. כל זה בלתי נתפס. אני בסדר. אתי”
העבודה שלי כוללת עשרות נשים קטנות שמצטיירות לי בשנים האחרונות. אני מציירת אותן כל הזמן, כמעט בכל מקום. דמויות רציניות, מלנכוליות למדי (גם שאני מנסה לגרום להן לחייך). מונוכרומטיות או צבעוניות. המון המון מהן. יש לי אותן על פתקים, במחברות, על עיתונים שקוראת, במגרות, על השולחן ובארנק. לפעמים יש לי תחושה שהן באות או שהיא (האישה מהציורים) באה להעביר לי מסר, שטרם הבנתי. אז ממשיכה ליצור אותן באובסיסביות מסוימת וגם מחלקת למי שמבקש.ת. בדרכ אנשים שיושבים לידי בלימודים או בישיבות בעבודה… בבית יש לי כמה שקיות מלאות בהן והתערוכה מוציאה אותן לאור, נראה איך הן תעמודנה בזה…

קראתי לאחרונה שני ספרים מופלאים, ממש מופלאים. ספרים כאלה שכבר מזמן לא קרו לי. צלילה לנפלאות הכתיבה ולעולמות של א.נשים. הראשון הספר שבעין הסערה של רות אוזקי (שנת הבשרים שלי). והשני. טסקה של אילנה רודשבסקי. שניהם ספרים שאי אפשר לעזוב ואז הם לא עוזבים אותי. רות אוזקי, מתארת משפחה, יחסי אמא ובן בתקופה מורכבת של מות האב וחוסר תפקוד אמהי. זה מתואר בצורה שלא דומה לשום דבר אחר. מה שעובר על הילד-נער ועל האמא ומי שמסביב, שנוגע לא נוגע בבדידות של שניהם. על הכוחות הנדרשים בחיים האלה המורכבות, היצירתיות, ההתבגרות, האמונה בטוב, הרע שלא עוזב, האהבה שנשברת אבל תמיד משאירה פתח לצמיחה מחודשת.
וטסקה, שזו מילה ברוסית, שהפירוש שלה הוא משהו כמו כמיהה או ערגה, אבל כולל כאב ותסכול, לפי המחברת אין מילה כזו בעברית. הספר כתוב במיומנות וכישרון שאין דברים כאלה. זה טיול מרתק בתוך נבכי משפחה אחת בין רוסיה, עיירה בצפון, ימית, תל אביב וירושלים. בין שנות השבעים, לתשעים להיום. מסע הגירה והתרגלות, אהבה, תעוזה, פרידות והכל תוך כדי תנועה.

פייסבוק. עמוד עסקי. כמה אומץ נדרש ממני כדי להפסיק להתבייש ולהעמיד את עצמי על במת הרשת. עוד מעכלת… זה התחיל בהתנגדות ארוכת שנים תוך פיתוח תיאוריה שלמה על כך שלא חייבת לעשות את זה. המשיך בהבנה שכדאי שתהיה לי נוכחות דיגיטלית ואם כבר, אז פייסבוק מסתמנת כאופציה הכי פשוטה ויעילה. התובנה שבעצם זו הילדה הביישנית, שאני כבר לא ממש היא. מודה שבנתיים, לא מאוד נהנת מזה, אבל מטפסת על הבמה הוירטואלית ובשאיפה גם להשאר עליה ולהצליח להמשיך ולפרסם פוסטים באופן שוטף. מוזמנים לעשות לי לייק…

וגם שלא אשכח (מגלה שוב ושוב כמה התיעוד בבלוג מצטיין בלהזכיר לי נשכחות), פורים אחד, כולל תחפשות קבוצתיות של הבנים ופורימון משמעותי לרש”צ של השער. טיולי פסח בצופים, שכלל טיול קפוא בגליל העליון ושני נערים שחזרו ממנו קפואים, מבוצבצים ושמחים. התנדבות למשמרת מטבח מענינת בכרמל וטיגון (דותן) של 300 שניצלים לערך, כולל הצצה למתן המדריך עם חבורת החניכים שלו. וטיול שבת אחד לשפך הירדן לים המלח, עם לילך ויואב, פעם ראשונה שאני שם וזה ממש מרשים.