(People don’t take trips, trips take people” (John Steinbeck”
יאללה פוסט אופטימי. כותבת אותו מהר לפני שאדי היאוש יכסו אותי. נחתנו מחמישה ימים נהדרים בגרמניה ומנסה בכח לא לנחות לתוך התסכול. היתה לי אפס מוטיבציה לנסוע לחו”ל בשנתיים האחרונות. אפילו שתמוז ממש רצתה שניסע ביחד, ואני בדרכ לא רוצה לפספס הזדמנויות כאלה, הכל היה כבד עלי והרגיש לי לא מתאים ודורש אנרגיות שלא היו.
הנסיעה הזאת נולדה בספונטיניות והתארגנה כאילו מעצמה. ובכל זאת עד יום לפני עם כל האיומים וביטולי הטיסות, גרדתי בכוח את הבגדים למזוודה ובעיקר שמחתי שנוסעת עם הבנים ולא משאירה אותם לבד בארץ. ואז, מיד עם הנחיתה, רייח שדה תעופה זר, תחנת הרכבת והיציאה ממנה ישר לתוך שוק איכרים מקסים מלא פירות ופרחים במדרחוב חביב.
הבנים ואני היינו שישי שבת בפרנקפורט, בשבת דותן הצטרף ובראשון לקחנו אוטו לשיטוט לאורך הריין. ברביעי בבוקר כבר עלינו לטיסה חזרה. והיה לי ניתוק ואוורור קצרים ומושלמים.
הבנים והדותן. היה לנו זמו איכות נעים ביחד שכלל גם את הפגישה עם דותן אחרי ניתוק וגעגוע של עשרה ימים. הבנים מאופינים בשנים האחרונות בחיים מלאים ועמוסים, בטח מתן בשנה האחרונה וגם נועם בחודשים האחרונים . פתאום לכמה ימים הם היו שלי נטו להסנפה ובילוי ושיחות שיש להן את הזמן שלהן. אוהבת הזמנויות של לבד עם הילדים, זה מרגיש אחרת. ואוהבת את הביחד של כולם. ורק תמוזה שמתרגלת ומתרגלת את הטיול הגדול חסרה, אבל מרגיע שהיא גם בנופים ובטוב. אני בפוסט קליל וכייפי ועדיין לא יכולתי שלא לחשוב על משפחות שכבר לא יהיה להן את הביחד.
הטבע. כמה מפליא לראות מים זורמים ועצי ענק ירוקים. פרחים בכל מיני צבעים ומרחבי אחו. שדות אינסופיים ובתים עוטי גגות משולשים וגרניומים בחלונות. כולם חוברים להם יחד לתמונות נוף נהדרות. נקי משילוט, נקי מפסולת, נקי ממהומת אנשים ומדרמות ביטחוניות קשות. לנסוע בכבישים לא מוכרים לצד הריין ויובליו ולא לרצות להוריד את העיניים. לעצור על ספסלי עץ רחבים בתצפיות קסומות שלא הוקמו לזכר אף אחד רק להזדמנות לזיכרון של הנוף והיופי.
העיר. פרנקפוקט שרק דגמנו בקטנה, אירופאית לא מסעירה אבל נעימה ומאורגנת. ארכיטקטוטורה נעימה של רחובות וכיכרות שמשלבות נהדר אלו באלו, בתים מפעם וכנסיית ענק מרשימה. בתי קפה קטנים מלאי אופי וחנויות עיצוב ויד שניה. נהר רחב וסדרת גשרים שחוצים אותו. גלגל ענק, נקניקיות בכל פינה ומפת מוזיאונים מרשימה. בליל שפות, תלבושות ומסעדות אסיאתיות שמצילות מהאוכל המקומי. דגמנו תאילנדית וויאטנמית ובשתיהן היה לי טעים ממש וקליל עם הטבעונות.
האומנות. המשא ומתן שלי עם הבנים הניב הסכמה למוזיאון אחד. מראש ויתרתי על מוזיאון אמנות והיינו במוזיאון של התקשורת. תערוכה חביבה על התפתחות אמצעי התקשורת וההשפעה שלהם עלינו. זה התחיל בחרסים והתקדם עד היום. בדרך באלף שש מאות ומשהו היתה ממוקמת עגלת דואר שנסעה על גלגלים או מחלקיים בהתאם לתנאי מזג האויר והדרך. העבירו באמצעותה מכתבים וחבילות ואז הבינו שאפשר גם להעביר ככה אנשים ממקום למקום וזו למעשה ההתחלה של עולם התיירות כמו שאנחנו מכירים אותו היום ומערכות הסעת המונים. לא הכרתי את זה.
בכיכר המרכזית של פרנקפורט שהיא יעד תיירות ראשי, אחרי שפגשנו קבוצת צופים מפורטוגל שחוזרים ממחנה בנורווגיה, ראינו במקרה שילוט לתערוכה של בית ספר לאומנות מקאזבלנקה. אז למרות ועל אף ההסכמים נכנסו אליה. מזל, כי זה היה בדיוק מסוג הדברים המרגשים שקורים במקרה ומלמדים משהו חדש על העולם, לא שמעתי על אסכולת קזבלנקה באומנות ולא ידעתי בכלל על התערוכות שהתקיימו של אומנות פאן ערבית. מסוג הדברים שקורים בסוג של מקרה ומרגשים וגם זה היה מעניין לכל הבנים. בקיצור:
CAS – Casablanca Art School
מה שהבנתי זה שמדובר בבית ספר לאומנות שהוקם בקזבלנקה על ידי הצרפתים (ששלטו במרוקו) בשנות ה20, למדו בו אומנות אירופאית מצומצמת. בשנות ה60 עם השחרור של מרוקו וכניסת אמנים מקומיים ללמד ולנהל את בית הספר, התפתח בו זרם של אומנות שעוסק בשילוב של אמנות מודרנית עם אמנות ברברית וערבית מסורתית. הם לקחו את האומנות המסורתית של השטיחים, הקליגרפיה והתקרות המצוירות והפגישו עם האמנות המודרנית. השכילו לחבר כישורים אומנותיים אזוריים מסורתיים עם יישומים מודרניים. האמנות שלהם מתבטאת בצבעוניות עזה, בקימורים, בגלים ובפסים.
תפסו את מרוקו כמרחב טרנס תרבותי פתוח, אזור בינלאומי המגשר בין הים התיכון, העולם הערבי ואפריקה.
חמישה אמנים מרכזיים, שפעלו כמודל לאקטיבזם תרבותי-חברתי הכולל פתיחת שיעורים לנשים ויוזמות של אמנות במרחבים הציבוריים. הם לקחו חלק בתערוכות כלל ערביות ויצרו את הגרפיקה (כרזות ולוגו) של מחאות פוליטיות לשחרור ולתנועות התנגדות כולל העם הפלסטיני. בבית הספר גם פיתחו ולימדו תחום שנקרא אנתרופולוגיה חזותית.
בביאנלה הפאן ערבית ב1974 שהתקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית בבגדד, הם הציגו עבודות רבות וגם בביאנלה השניה שהתקיימה ברבאט, מרוקו ב1976. ב1978 הציגו בתערוכה הבינלאומית לפלסטין בביירות.
לא הצלחתי להבין ועכשיו זה ממש מעניין אותי, אם הבית ספר עדיין פעיל ואם התקיימו מאז עוד תערוכות אמנות ערביות ואיזה קשר יש לזה לאביב הערבי ובכלל למה שקורה היום במדינות ערב ובמרוקו.
לבנים לא היה פשוט לראות ולקרוא את הכרזות לשחרור פלסטין. כמה אין לנו את היכולת להתרומם מנוסחת המשחק סכום אפס. אנחנו או הם.
שיחות עם אנשים. היו שתיים ממש מעניינות שמראות כמה אנשים שמחים ורוצים לדבר וכמה מרתק לשמוע קצת מהסיפור שמאחורי הדמויות. הראשונה היתה בטיסה עם מי שישב לידי, אשלי, מורה לתיאטרון שלימד באוניברסיטה, בדוד ילין ובביהס הניסויי. היה ירושלמי מבית הכרם עד לפני חמש שנים והיום, מאז שיצאו לפנסיה הם גרים בגבעתיים. הוא נסע לבת שלו שגרה בקלן כבר 20 שנה, עם בן זוגה הגרמני ושלושת ילדיהם. היא מנהלת פסטיבל קולנוע בינלאומי שמתקיים באוקטובר ולכן מאוד עסוקה עכשיו. הוא היה בדרך למשמרת של שבועיים בהסעות של הילדים לקייטנות. היתה לנו שיחה פתוחה על החיים בארץ, על סבאות, על ירושלים על טיולי הרכיבה שלו לאורך הריין. והטיסה עברה ממש מהר.
השיחה השניה בבגדי ים על המזח במקום המופלא שישנו בו יומיים, עם דורו, אישה גרמניה מקאסל, שסיימה כמה ימי רכיבה לאורך הריין. יצאה מהבית עם האופניים שלה, עלתה על רכבת לתחילת המסלול, רכבה כמה ימים ושוב עולה על רכבת חזרה הביתה, למשרד ביום שני, ככה קליל. היא התעניינה מאוד בחיינו. בענין הגיוס של מתן. שאלה איך אנחנו עוברים את התקופה (איך?) שאמרתי לה שאנחנו באזור שלא נפגע יחסית וגם שיש בכל הבתים ממ”ד, היא לא הצליחה לקלוט את הנושא של חדר ביטחון בכל דירה ובית.
מסתבר שהיא מלווה כבר כמה שנים פליטה סורית עם סיפור חיים אישי ומשפחתי מורכב. הקשר בינהן נוצר, דרך עמותה מקומית שביקשה מדורו להכין, למשך שלושה שבועות את הסורית למבחני השפה. מאז הן מחוברות כבר כמה שנים כולל חיבור לילדים הבוגרים שבעוד בסוריה שדורו ערבה להם בכל ביקור בגרמניה וגם שולחת להם תקציב קבוע, שלא בטוחה שמגיע אליהם, אבל מקווה. הפליטה הסורית גם חולה מאוד והיא סועדת אותה. היא מעורה בפרטים של מה שקורה בישראל, בסוריה, באוקריאנה ובטח בעוד מקומות ואזורי סכסוך. נפרדנו אחרי השיחה ואז היא חזרה לשאול אם זה בסדר לבקש את הטלפון שלי כדי לשאול מה שלומנו. כבר בערב כתבה לי שאולי נאריך את השהות שלנו בגרמניה ולא נחזור בנתיים.
האין טלפון. העברתי את כל קבוצות המחאה והעבודה (כמעט) לארכיון והייתי בלי חבילה או סים מקומי. התחברתי בקטנה כל ערב ובוקר. זה היה סופר משחרר. מבינה את המחירים שהטלפונים בכלל והואטסאפ בפרט גובים מאתנו. כמה נעים להתנתק וכמה זה קשה וכמה לא מספיק אני עושה את זה.
זה יוצא פוסט ארוך, אבל רוצה לזכור שגם הספקתי לצייר, לכתוב קצת ולהתקדם בספרים של עמוס עוז “אותו הים” ובספר של קולום מק’קאן “מכתבים אל סופר צעיר”. אלה ספרים שקוראת בהם לאט, שוהה בין הפסקאות והמילים. מנסה להקשיב לסופר שמלמד כתיבה מתוך הצהרה שאי אפשר ללמד אותה ועם אותו הים, מדמיינת את יפו ובת ים ושדרות רוטשילד “שוכבת על גבה, קרועה ורטובה…”. עמוס עוז מפליא לכתוב על מסעות חיצוניים ופנימיים של משפחה ומעגלים נילווים בישראל ובטיול הגדול במזרח. לגעת בימים, באנשים ובמקומות ובעיקר בעצב ובכאבים האנושיים. ספר שחיפשתי הרבה זמן ובמקרה מצאתי בספריה בבר אילן, השאלתי לחצי שנה וחשבתי שזה ממש המון זמן, רואה עכשיו שעברו כבר 8 חודשים ועוד לא מתקרבת לסופו. יש לי עוד ביקור אחד באוניברסיטה, למבחן אחרון, עוד שבוע וקצת, צריכה לזכור להחזיר.
בתקווה לפוסטים אופטימיים ולהמשך הודיה ושמחה בחיי.