Don’t carry much And leave your worries at Home

If you wish to Travel, Keep very quiet. Go at a steady pace, Don’t carry much. Get up early in the  Morning, And leave your worries at Home

ציטוט של משפט שפתח כל ״בדקר״ (Baedeker), מותג גרמני של ספרי התיירות הפופולריים הראשונים באירופה, שנכתבו על ידי קארל בדקר, וקיימים עד היום. היו בו עצות פרקטיות איפה לישון, איך לטייל ואיך לארוז.
אחרי שבועיים משפחתיים בהולנד, אני מוצאת את המשפט הזה מדויק לי. נתקלתי בו בראיון עם האמנית הילה לביב על ספר האומן שלה, נייר ומספריים, שיצא בהוצאה המענינת אותי מאוד, דפוס בית. להילה יש סיפור מעניין על אמא של סבתא שלה שתיעדה ביומן את המסעות שלהם בתחילת המאה העשרים. היומן סופר לה בתרגום של סבתא שלה, שעברה בתור ילדה את המסעות משבדיה לגרמניה ובחזרה ואז לארץ ולפי מה שהבנתי חיה רוב חייה בקיבוץ בנגב. הילה מחזיקה מעצמה שומרת הזיכרון. אני, לעומת הסבתא רבתה, תעדתי מעט מאוד את הטיול האחרון. למעשה המצלמה שלי נזנחה ממש בתחילת הקורונה וכנראה שאיתה גם כישורי וחדוות הצילום. ובסמרטפון זה אמנם יותר זמין וקליל אבל הרבה פחות זה. הילדים ודותן שממש לא אוהבים להצטלם לא מוסיפים מוטיבציה, ולכן, סלפים צולמו במשורה גם נופים ולא כתבתי בכלל. איכשהו התמסרתי להרגשת חופש נטולת מחויבות וזרמתי איתה. השדלתי ממש להשאיר את הדאגות בבית ודי הצלחתי.

הולנד, מטלטלת בשיטחיותה. בשקט שלה, כמה היא משעממת לעומת הדרמות שלנו. מדבר, ים, שפלה, עמקים, גליל לעומת קו ישר, כל כך ישר מדרומה ועד צפונה של המדינה. הרעש, הלכלוך והבלאגן מול שקט, ניקיון וסדר. מלחמה וטילים מול דיונים עמוקים על נושאי האקלים והשינויים הנדרשים מהחקלאים. ההרגשה היתה שאם באמריקה השקט והסדר הם סופר ממושטרים ומאורגנים ובארץ הם פחות קיימים, בהולנד, הם מובנים ומופנמים. לא שמנו לב לשוטרים, פקחים, סדרנים. לא איימו עלינו, לא דרשו מאתנו, לא הסבירו לנו. פשוט, תגיע, תסתדר, תשתלב. רק אל תעיז להתקרב לשביל אופניים, לאופניים זכות קדימה בלעדית והם לא חושבים אפילו לא לקבל אותה. התרשמות שטוחה של אורחת לרגע.

היה לנו טיול מקסים שהתחיל בכמה ימים באמסטרדם וכלל את החיילת. בילוי עירוני של שוטטות, התרשמות, מסעדות נחמדות. בית אנה פרנק, טוני שוקולוני, תעלות, מעבורות, בתי קפה, ציפס עם מיונז, פארקים עירוניים ולא הרבה יותר מזה. יש משהו נעים בעיר הזאת, יותר כפר גדול מאשר בירה אירופאית אינטנסיבית. אמנם רוכבי האופניים די מבהילים בקצב ובאגרסיביות שלהם, אבל הם גם סופר מרשימים. זקופים וחטובים עם האופניים שלהם, בכל לבוש, בכל מזג אויר, בכל הרכב. העיר שקטה, מזמינה, קטנה, מאפשרת, נקיה מאוד והאסטטיקה ההולנדית כה מרשימה ועוטפת. החלונות ‘ראווה’ בקדמת הבתים והעסקים (כולל משפחתונים שאפשר לראות את התינוקות דרכם…), התעלות, הפרחים, האנשים החייכנים, הילדים הרגועים על מושבי האופניים למיניהם. העסקים שנסגרים מוקדם, העסקים שסגורים אפילו שאוגוסט ויש הרבה תיירים, התחבורה הציבורית הנוחה, האור עד מאוחר ומזג האויר שהיה קריר ונהדר. דמיינתי אומה של הולנדים גבוהים, יפים וחסונים הופתעתי מהמגוון האנושי של צבעים וצורות, להפתעתי לא כולם גבוהים, לבנים ובהירי שיער ועיניים, המון נשים עוטות חיגאב.
רק מה נסגר איתם שהם נוטים לא לקבל כרטיס אשראי בינלאומי, רק דביט מקומי. ובהמון מקומות לא מתרגמים תפריטים ועלוני תיירים לאנגלית?

קראתי שלושה ספרים קצרים. המתנדבת (נטעלי גבירץ’), ולדימיר (ג’וליה מאי ג’ונאס) ומאז שהלכת (ליאת לוינהר בי). שלוש סופרות, לשתיים מהן זהו ספר ביכורים. שני הראשונים ספרי פרוזה על יחסי נשים גברים ומוסכמות מיניות, הקיבוץ, הקולג’ האמריקאי, מורכבות היחסים הזוגיים וההוריים ובכלל העולם. “מאז שהלכת” של ליאת, אלמנתו של שי לוינהר מאסון התאומים. תיאור הפרידה הכואבת מהחיים כפי שראתה אותם עם שי והולדת ספיר, לטובת התמודדות עם אבל אינסופי והבנייה של סיפור חיים ב’ עם אייל. מבינה שוב ושוב את הכח של הכתיבה ושל הסיפור. את העוצמה והאומץ שיש ביציאה למסע של כתיבה ותיאור חוויות אישיות אמיתיות או מומצאות וההקשרים של הכל לחיי היום יום שלנו ולדילמות הקיומיות. את ליאת, אייל וספיר הכרנו בטנפליי. מחפשת מילים לכתוב לה על הספר שהוציאה באומץ רב. עוד לא מצאתי אותן.

פודקאסט ששמעתי בטיסה. פרק מ’פופקורן’ של ליאור פרנקל. יובל דוידור על אינטואיציה. איך נותנים לה את המקום בקבלת החלטות. נקודת המוצא היא שאין החלטה טובה ולא טובה, מה שמשמעותי הוא החיים בטוב עם ההחלטה שנלקחה. וההחלטה, היא צריכה להתקבל מתוך קשיבות פנימית לכלל הקולות שיש בנו, בכל אחת ואחד. מתוך מקום שכל הקולות הפנימיים הם בעדנו. ההקשבה לקולות הפינימיים ניתנת לאימון. הקולות נחלקים בגדול לשני תחומים פחד ואהבה, המשימה היא להבחין בקולות, להבין את המקור שלהם בתוכנו ולפי זה לדייק ולייצר את המצפן הפנימי ואת השפה האישית. הכלים הרציונאליים, גם הם קיימים ויש להם מקום. מה שנדרש הוא לקבל שלאנחנו שהיא אני יש הרבה הקשרים רלוונטיים ונגישות לשני הכוחות (אהבה ופחד). המשימה היא להכניס את הנתונים שיש, להגיב להם מבפנים, לשמוע בתוכנו ולסמוך על התחושות. והנתונים הרציונאליים, האקסלים שיש אנשים שעושים – הם תמיד תמיד חסרים.

הגעתי לצומת חשובה בעשייה המקצועית שלי. נקודה המאפשרת ומזמנת עצירה, חשיבה ודיוק ההמשך. מניהול פרויקטים של יזמות חברתית ועשייה קהילתית רוצה להכנס יותר לעובי תהליכים שמתקיימים בארגונים, סביב יצירת וביסוס מנגנונים חדשים ושתופי פעולה מאתגרים. מרגישה שהחוזקה שלי היא בליווי אישי של מובילים חברתיים, המנהלים יזמויות ושותפויות. רוצה להתמקד בהנחייה ויצירת כלים ותנאים מאפשריים לשיתופי פעולה. העולם בנוי עליהם והם לא פשוטים לאף אדם ולאף גוף, בטח לא גופים ציבוריים. חושבת שצברתי ניסיון וארגז הכלים התמלא במשך השנים, בכלים לפיתוח, לליווי ואפשור של תהליכים מורכבים. מרגישה שיכולה לתרום בגישור בין אנשים ומנגנונים ובדיוק של ארגונים לעבודה תהליכית ושיתופי פעולה פוריים. רוצה לקדם בקרב ארגונים תפיסת עולם המבוססת על ראיית האדם שבעובד ושימוש בכלים רגשיים לטובת הפיתוח האישי והמקצועי, של העובד ושל הארגון. יודעת שהחוזקה שלי בהבאת סבלנות, הקשבה ואנרגיות מאפשרת לתהליכים לקרות. וגם רוצה ללמד. ממש רוצה. וגם לקחת חלק במחקרים חברתיים-סביבתיים. מזמנת את כל זה.