8 שנים לבלוג 9 חודשים למלחמה

באוגוסט הבלוג שלי חוגג 8. שמונה שנים מאז נחתנו בחוויה האמריקאית שלנו והתחלתי לכתוב כאן, שלוש שנים של הרפתקאה בעולם ועוד חמש שנים של מסע מקומי שכולל מלא דרמות. אישיות, לאומיות ועולמיות שכוללות בין השאר פרידה מחיה, קורונה, בית חדש, שינויים בעבודה. לימודים מכל מיני סוגים, ילדים שגדלים מהר, גדילה שלי, אירועים פוליטיים ומחאות קשות, עולם שמשתגע, משבר אקלים ומאז אוקטובר הנורא מכל (בנתיים) מלחמה, כאב, צער, חרדות ועצב גדול.
תחושה שהמדינה שלנו מאבדת את עצמה ואנחנו שעסוקים בנסיונות להאחז בה או במשהו. תהומות של תסכול ומדי פעם כתמי אופטימיות. חיפוש דרך לעשייה בתוך כל זה, נסיונות להשפיע, לשנות כיוון ולעלות מהתהות שאנחנו מתגלגלים עוד ועוד בתוכה.

גם הפוסט הזה נכתב בפרקים. מדי פעם רוצה ממש לכתוב, מתחילה פסקה וממשיכה הלאה כי לא יודעת מה לכתוב בכלל או מאיפה להתחיל. מדפדפת בפוסטים השונים, מקריאה לעצמי את הכותרות, נזכרת בדברים. מזכירה לעצמי את חשיבות התיעוד. ומתעקשת להמשיך לכתוב ולתעד, בעיקר לעצמי. לטובת ההיסטוריה שלי, של המשפחה. עוברים כאן ימים קשים, ההיסטוריה כותבת את עצמה ואנחנו עוד רחוקים מלהבין מה קורה ולאן זה הולך. מרגישה כמו מתאמצת להחזיק את הראש למעלה ולא לשקוע בים היאוש והכתיבה לפעמים היא סוג של גלגל הצלה.

רוצה לזכור רגעים שהעצב והיאוש היכו בי, לזכור רגעים כמו זה של היום שחכ”ים פרצו בכוח לבסיסי צה”ל, רוצה לזכור סיפוריים של חטופים ונופלים, של מחשבות על אם ומתי נצטרך לעזוב מכאן ומה צריך לעשות לטובת הענין. וגם רגעים קטנים של תבונות אישיות, שחשבתי ואמרתי לחברה ולעצמי שזה שאני מנסה להיות פעילה בכמה חזיתות זה מבצע נפשי מורכב, הרבה מעבר ללוגיסטיקה. חזיתות של אמא, בת, בת זוג, אשת מקצוע, פעילה חברתית-קהילתית ופעילה פוליטית וכל חזית היא חזית שואבת. המשימה המורכבת למנן את עצמי בכל אחת מהגזרות (איך המילים הצבאיות משתלטות גם עלי…) ואת זה אני לא תמיד יודעת איך לעשות, הכל נראה לי חשוב וקריטי. בטח כל מה שקשור למצב ובטח כל מה שקשור למשפחה. אז בסהכ אני מסתדרת והימים זורמים לי וככה זה כי כולם סופר עסוקים סביבי, תמיד נראה לי שיותר ממני, אבל אני כבר לא בטוחה. בזמן האחרון מצליחה יותר לראות את היקף העשיה את כל התנועות שעושה במרחב במקביל ולהרגיע את התחושה שתמיד יכולה לעשות יותר.

תמוז המריאה לטיול הגדול, יצאה לדרך, אני שמחה בשבילה מאוד וגם בשבילי. מדחיקה דאגות (משתדלת) וסומכת עליה ובכל זאת מרגישה שמשהו בזה לופת לי את הלב. בערב לפני שנסעה ולרגע שפתאום כולם היו בבית בביחד, הבנתי שוב, כמה אני אוהבת שהם כולם כאן, ישנים טוב במיטות שלהם, לידי.
פעם אמרתי להם, באיזה ויכוח על שיעורי שחיה או לימודי רכיבה על אופניים שלא כולם אהבו, שלהורים יש אחריות בסיסית על כמהדברים שהילדים צריכים לרכוש בילדות. יכולות שאחכ מסובך הרבה יותר לבסס. הליכה ודיבור הם הברורים גם קריאה וכתיבה ושפות, רכיבה על אופניים ושחייה. ועכשיו שהם יוצאים למשחה שלהם וכל אחד בוחר לו את הכיוון שלו והם מתרחקים לדרכם העצמאית, מזכירה לעצמי שנתנו להם את המיומנות והם יודעים לשחות באופן סביר ואפילו לרכוב על אופניים, בערך:-). אז עכשיו השיעור שלי הוא לא להפריע וכמה שפחות לדאוג.
מתן סיים ביהס. מתחיל שנת שירות בצופים בדרום תל אביב. רק עכשיו סיימנו את פסטיבל הפרידות והסיומים המרגשים והחגיגיים בבית ספר ובצופים. המשפט עליו במסיבה ובספר מחזור ובצופים “כולם אבנים, רק מתן הוא סלע” מרגש אותי מאוד. הוא באמת סלע יציב, מוכשר ומתוק מאוד מאוד. נועם עולה לתיכון ובחר מגמת מחשבים, קבל תפקיד הדרכה בצופים ומשקיע באופן מרשים בשבט ובקבוצת החברים ובכללי עובר אותי בגובה ומפתח גם רוחב במשולש השרירים. הרגישות שלו מקבלת מקום וביטוי ואני רואה איך הוא הופך להיות מתבגר ששלם עם עצמו.
כמה גדולים הם.

ושוב המצב, אין לי כוחות לכתוב אפילו עוד מילה אחת ומרגישה צורך. יודעת שמה שחושבת היום, יובן וירגיש אחרת בפרספקטיבה של הזמן וחשוב לי לתעד עבורי מה חושבת ומרגישה עכשיו כדי פעם לנסות ולהבין משהו מהתהליכים שעוברים עלי ועלינו. אני אחזור על עצמי ושוב אכתוב שזו תקופה כואבת, מטלטלת ומתישה ומאוד מפחידה.
יש כאן הרבה עמדות וזויות מבט וחשיבה, הן מנוגדות וסותרות וגם זהות אבל נאמרות אחרת. יש כאן שפות של שלום ושיח מול אלימות והרג והן מתקיימות במקביל ממש לא נפגשות וגם מתערבבות. המילים ורוח הדברים לא קוהרנטים, ‘מחנה השלום’ מפתח אלימות וההיפך ושום דבר הוא לא חד ערכי. שמעתי בבר אילן גישה שאומרת, אם הבנתי נכון, את הצד המלחמתי. המשימה לחסל את האויב. כי עוד מימי יהושע לא חוסל לגמרי ומאז עושה לנו את החיים קשים וכל זה כדי שיגיע המשיח. עם לבדו ישכון. מה יש לומר מול גישה משיחית כזו? מה אני יכולה לחשוב מולה? ואם ככה חושבים מאמינים בתורה ובאל ומקבלי ההחלטות, איך אני עוד חיה כאן וגם מה גורם לחרדים לא להתגייס, אם זו המשימה כדי להביא את החמור הלבן ואת רוכבו?
ומה גורם לי לגדל ילדים על ערכי שלום ושיח ולשלוח אותם להכניע אויב אמיתי ומדומיין במחוזות ובדרכים שאני לא מאמינה בהן. איך זה שאני מגדלת אותם למקום בו ברור להם שחובתם להתגייס למלחמה? והאם יש ברירה? ברור לי שהתשובות מורכבות וכוללות הרבה גם וגמים ומצד אחד ומצד שני שבעיקר מכילות המון חרדות ודאגות. המורכבות הזאת אל מול המוות, הנקמה, האמונה, הטראומה, השכול, ההרג, השבי ומולם חיים שרוצים להיות אחרים ולעסוק באמפתיה ובשיח ובדו קיום, בדאגה לסביבה, ברגישות, בהקשבה. הכל מרגיש ונחווה כפטטי, כנכנע למחוזות הרשע.

הצטרפנו, מיקי הוניג ואני לארגון ‘אמא ערה’. מנסות להשמיע יחד איתן את קול משפחות המלש”בים. אני בתוך זה ולא מרגישה עד הסוף שנכנסתי לזה. רוצה להיות בעשייה ומאמינה בעשייה כי אי אפשר להשלים עם המצב, אבל לא עד הסוף מוצאת כוחות, אז עושה כמיטב יכולתי. מה עושים מול שאלות מוסר כה הרות משמעות וגורל. אין לי מושג. התחושה שמתרחשות כאן עוולות שאין לתאר ואנשים משתמשים או לא משתמשים בכוח שלהם לטובתם האישית ולא לטובת הכלל, ולא מבינים את הקשר. נושאי סמכות שלגמרי לא ראויים ובעיקר זה שמדינה שלמה, סמי דמוקרטית, שבויה בידי שליט אחד שאיבד את זה כבר מזמן. סביבי כל כך הרבה משלמים ומשלמות את המחיר הבלתי נתפס של חיי ילדים והורים ושל אבדן הבית והשפיות. עד מתי?

בין לבין מתקיימת איזו שגרה מוזרה. סוג של יקומים מקבילים. החיים והמתים. הטוב והרע. היאוש והנסיון לא לטבוע בתוכו. אז יש עבודה ומחשבות על עבודה ועל הדרך ויש צופים ופעילות קיץ בגינה הקהילתית ומחאות ומסיבות סיום וגם אוכלים וקצת מבלים ואמנות מדי פעם. ואפילו קצת קולנוע. עם חמדה ועלי שלכת. ששון גבאי ואסי לוי, משחקים מעומק הלב, סיפור של אהבה ורגישות מול אתגרי החיים. ועלי שלכת, סרט מבלבל אבל מלא ניואנסים על מהות החברה שלנו.

אופפפפפ שרק יבואו ימים קצת יותר טובים

(*עוד תמונות יעלו בהמשך)