מרגישה שהימים עוברים ואני לא עושה הרבה ובעיקר לא עושה מספיק. ואז מתיישבת לכתוב ומגלה שבכל זאת יש לי על מה לספר. כל כך אופייני לי…החורף הגיע במלוא העוצמה. זרק את הסתיו הצידה בלי שבקושי היתה לו אפשרות להתבטא. כבר עברנו סופנת שלגים מאתגרת קלות וגם הצפות של גשם שלא נפסק במשך שעות ארוכות. מעילים, צעיפים כובעים וכפפות כבר נוכחים לגמרי בחיינו. ובסופ”ש האחרון, חג הטנקסגיווינג, נסענו צפונה לאיתיקה, לגמרי מחוזות קור ושלג. היה קפוא ומקסים (כולל מפלים כמעט קפואים ונחלים שאפשר ללכת עליהם). לבן, חגיגי ועוצמתי ביותר.
אבל בשביל הסדר והארגון אתחיל בסופש אחר מתחילת החודש. בתחילת נובמבר יש יומיים חופש בבתי הספר, מה שמארגן סופש ארוך נוסף. נסענו לכיוון מערב בלי לדעת בדיוק לאן עם כיוון כללי לאתרי האיימיש (כולל התלבטות אם בכלל בא לנו להגיע לשם). התגלגלנו לעיירה בשם בית לחם בפנסילבניה ואת האיימישים טרם פגשנו. מזג האויר היה סופר גשום מה שהפך את הנסיעה לפחות נעימה ודרש בילויי רק במקומות סגורים. זה הביא אותנו למוזיאון המורביאן (Moravian Museum). תולדות הקיבוץ גרסת אמריקה. אם חשבתי שאצלנו המציאו את הרעיון. אז גיליתי שבתחילת המאה ה18 הגיעו לפנסילבניה קהילה של מסיונרים מגרמניה שחיו בקהילה שיתופית ואפילו שיוויונית יחסית. הנשים למדו ועבדו (עבודה מיסיונרית מול האינדאנים) וחיי הקהילה התנהלו בשיתוף מלא כולל בתי ילדים ותקציב משותף. המורביאנס עסקו הרבה במלאכת כפיים וכמו בקיבוצים יצרו לעצמם בעצמם את הדרוש להם בנגריה ובמסגריה מקומיות. הם לגמרי גידלו את הילדים במשותף, כי ההורים נעדרו לתקופות ארוכות וכנראה התחבר לאידיאולוגיה השיתופית גם שלהם. היו להם בתי מגורים, מפעלים, מבני תפילה וציבור משותפים. המבנים והאסטטיקה מזכירים את הטמפלרים ואפילו את בית לחם הגלילית. בהמשך העיר התפרסמה בזכות תעשיית הברזל שהתפתחה בה. שם ייצרו את רוב אביזרי הפלדה ששימשו לבניית רבי הקומות של ניו יורק ושאר צרכי צבא ותחבורה. היום כבר לא נשאר מזה הרבה חוץ מזכרונות והפיכת חלק מהמבנים לאיזורי קזינו. מה שהציל את כלכלת האזור.
ניצלנו את החופש הזה גם לסיור באו”ם, שכבר הרבה זמן התכוונו לעשות. נועם ואני היינו סקרנים ואפילו קצת נרגשים להכנס לבנין הזה. שהוא אכן די פומפוזי ומרשים. הסיורים הם מאורגנים ומודרכים ובקבוצה שלנו היו שני בחורים צעירים, לבנוני ואיראני. בסיום הסיור המדריך הציע לעשות תמונה של שלום במזרח התיכון… הלבנוני, שהיה חביב לאורך הסיור, סירב בנימוס להצטלם איתנו. האיראני דווקא התלהב. בכלל לפי תכני הסיור המזרח התיכון, היהודים וישראל הם מרכז העולם ומרכז העיסוק של האומות המאוחדות. ככה זה נשמע מפי המדריכה האוזבקיסטנית.
בין טיול לטיול היו לי גם חויות מקומיות שאחת מהן היא מעגל נשים אמריקאיות בעיירה לא רחוקה במעלה ההדסון. היתה חויה מרתקת לראות איך מתקיים מפגש כזה באמריקאית (ותודה ענקית לנועה שהזמינה אותי להצטרף)… המקום בו התקיים המפגש היה קליניקה מעוצבת בסגנון כפרי מדהים, בדיוק לטעמי והנשים היו יפות ומרשימות. רובן לא הכירו אחת את השניה והיתה תחושה של מבוכה שבאופן שהפתיע אותי נמשכה לאורך כל המפגש. בעיקר מאוד הפתיע אותי כמה זה אחר. המפגש היה מתוכנן עד רמת הדקה, הכיסא, הנר והשמיכה. התכנון והעמידה בזמנים מביאים איתם סדר אבל לא חמימות…והלחץ של המארחת היה בולט. בתוך כל הארגון הזה התחושה הכי חזקה שלי היתה שגם הרגשות מאורגנים. ממוסגרים במסגרת הזמן והמקום. לאמפתיה וחום לא היה זמן בלוז, אז הם לא קרו. משהו כזה…או שהם פשוט לא אמורים לקרות. קשה לי לתאר את התחושה אבל זו המהות. סוג של זרימה מסוג מאוד אחר ממה שאני מכירה. לכאורה פתיחות אבל בפועל היא אסופה ומוגבלת. הנושאים שעלו היו הכי אוניברסליים והתיאורים של חלק מהנשים היו כל כך כנים ועמוקים, רק החיבוקים, הדמעות וההתרגשויות היו לי כל כך חסרים.
במעבר חד אבל עדיין בתחום הנשיות. שרה לוקאס, אמנית בריטית, בניו מוזיאום. תערוכה לפרצוף. אמנית שעוסקת במיניות מוחצנת מאוד. ההגדרה שלי היא גסות בוטה באסטטיקה אלגנטית. לוקאס מפרקת שם את הכל לגורמים ומרכיבה מחדש באומץ גדול, בלי למצמץ. אני שמחה שיש נשים שמעיזות ומעלות לדיון בצורה חכמה, כנה, בלתי מתפשרת ומרשימה את נושא הגוף והמיניות הנשית.
שרה לוקאס. ניו מוזיאום. נובמבר 2018 .
שרה לוקאס. ניו מוזיאום. נובמבר 2018 .
שרה לוקאס. ניו מוזיאום. נובמבר 2018 .אבל כמה רחובות ושדרות צפונה מהניו מוזיאום, על השדרה החמישית, כבר מאורגנים חלונות הראווה החגיגיים עם אוירת הכריסמס ושם כאילו עוד לא ראו ולא שמעו את השיח ששרה לוקאס מעלה. לא שמעו על METOO ולא בכלל. החלונות ראווה של SAKS למשל, שהם תמיד מושקעים והרבה אנשים באים לראות אותם, זו זוועה, שאפילו לא צילמתי. נשים דקיקות וענוגות, מוחפצות לגמרי. סדרה של חלונות מדכאים, גרסה של החלונות האדומים. מזל שממש מעבר לפינה, קצת נחבאת, אבל בכל זאת נוכחת, גלריה אוסטרית שמציגה בדיוק תערוכה מעוררת מחשבות על נשיות ומיניות בשם Women.Now.
רוקפלר סנטר. העץ עוד בפיגומים, כל השאר כבר מוכן לחג
ורק עוד משהו אחד על הנושא ובכלל. קראתי בסופש את הספר החדש של מישל אובמה. בעברית קוראים לו “הסיפור שלי”. אני לגמרי צללתי לתוכו והיה לי מרתק לקרוא אותו. היא מנסה להיות כנה ויש שם חלקים שאותי שכנעו בכנותם. אובמה מסבירה היבטים של פוליטיקה וממשל וכמובן נושאים של שסעים חברתיים והכל מנקודת מבטה של אישה, בת, רעיה ואמא. שחורה, משכונת מצוקה בדרום שיקגו, מוכשרת מאוד וכזאת שהחיים זימנו לה שהות בכמה רבדים מרתקים של המציאות האמריקאית. למדתי קצת יותר על היוזמות שניסתה לקדם, על אימהות (בעיקר מהסיפורים שלה על ההורים ועל אמא שלה). וגם הבנתי עוד יותר לעומק את גודל המשבר הנוכחי, אפילו בדברים קטנים שלא הבנתי עד הסוף עד עכשיו, כמו למשל, נזכרתי שבימים הראשונים אחרי הבחירות, פרסמו שטרמפ מעדיף דלי של עוף מטוגן מKFC על האוכל של השף של הבית הלבן, זה היה נראה לי דפוק כבר אז. אבל עכשיו מבינה כמה זו סטירת לחי מכוונת לתוכניות של אכילה בריאה שמישל קידמה. וחוץ מזה שהיתה סביבתית והקימה גינה קהילתית על המדשאה של הבית הלבן.
ואיתיקה. אומרים שלכל אחד יש את המסע לאיתיקה שלו… איתיקה במדינת ניו יורק היא עיר מקסימה, מאוד אחרת ממה שאנחנו רגילים. כולה שאבי שייק, נמוכת קומה, לא כל כך מתוכננת, שוכנת בין מפלים ואגמים ובתוכה קמפוס מרשים של אוניברסיטת קורנל. התלבטנו אם מזג האויר מתאים לנסיעה וגם לא הצליח לנו עם מציאת איר בי אנד בי. ממקום שמהחימום לא עובד כמו שצריך ולכן סגור לחורף ועד למי שהפחידה שהבית ליד היער ועכשיו עונת הצייד. אז רק ברגע האחרון מצאנו מקום בעיר. היתה נסיעה משפחתית נעימה עם קיטורים סבירים של הילדים והמון פליאה מהטבע הקפוא. הכי חויה היתה לנו בערב שהגענו, ערב החג שהוא מסתבר גם ערב חג הקניות הלאומי, הבלאק פריידי. ידענו מראש שהכל יהיה סגור והבאנו איתנו ארוחת ערב, אבל רצינו עוד לקנות ירקות. תמוז ואני הלכנו לוולמרט, המקום שתמיד פתוח. והפתיע אותנו לגלות משטרה ומלא עובדים נערכים בחניה ובכניסה לחנות. החנות לא היתה עמוסה אבל היו פה ושם אנשים (לא במחלקת הירקות…). בסוף, כשחיפשנו קופה הסתבר שההערכות היא לקראת שעת השין. 6 בערב (ערב חג, חג משפחתי…) אז מתחילה המכירה הגדולה. בקיצור אנחנו בקופה ברבע לשש, עם חסה וכמה עגבניות ומאחורינו תורים של אנשים עם עגלות עמוסות בטלוזיות ענק מחכים להסתער על הקופות ומסבירים שמהר מאוד כבר לא ישארו מכשירים. אלוהים מה קניות יכולות לעשות לאנשים. עצוב.