בחג השני טיפסנו על האולימפוס בהרכב משפחתי מלא ובמזג אויר מושלם, הסתבר שלהגיע לפסגת האלים זה חתיכת מאמץ תלול. התחלנו ללכת דרך צמחיה ים תיכונית, כאילו הולכים בכרמל, רק עם קצת שלג ומים מסביב ואז נפתח הנוף אל מול פסגות מושלגות, כאילו הזקן הלבן הארוך של זאוס משתפל לאורכן.
התחלנו מוקדם יחסית בבוקר והרגשנו כמעט לבדנו בשמורה, זה גרם לי לחשוב על הרצון להיות לבד בטבע במקומות שלא מגיעים אליהם המוני מטיילים מול זה שלבד לגמרי זה לא ככ נעים. כמו בכל דבר בחיים גם פה מתבקש איזון בין לבד לרקע אנושי שנותן קורטוב של ביטחון וגם ענין, במשחק הידוע של לנחש מאיפה כל אחד מהמטפסים.
על הפסגה בהפסקת צהריים, אני מקריאה לילדים קטע מספר שקוראת עכשיו – לקסיקון משפחתי (או אמרות משפחה בתרגום החדש יותר) של נטליה גינצבורג. זה ממואר שהחלק הראשון הוא הילדות שלה. יש בו תיאורים על אבא שלה שהיה איש קשה ולא חביב שאהב לטפס על קרחונים בצפון איטליה והתאכזב מהילדים שלו שלא היו טפסנים כמוהו. המשפחה שלה חיה בטורינו וכל קיץ הם היו עוברים לכמה חודשים להרים. זה מעורר מחשבות על מסורות משפחתיות. אלה שהצלחנו להטמיע מבחירה, אלו שהתבססו על הדרך ואלה שכבר לא יקרו. חושבת על זוגות צעירים – האם הם מבינים שכדאי לחשוב מה המסורות שהם רוצים שיהיו במשפחה שלהם? האם אנחנו עשינו את זה? יש לי זכרון לגבי שולחנות יומהולדת שבגיל שנה של תמוז הרגשתי אחריות לחשוב איך לחגוג, כי זה יקבע את אופי החגיגות שנחגוג כל השנים לכל הילדים.
לא כל מה שחשבתי עליו המשיך לקרות…חלק כן. בטיולים הצלחנו! הילדים תמיד (טפו טפו טפו) מוכנים לצאת איתנו לטייל. בארץ זה כבר יותר מורכב, כי כמעט תמיד יצוץ משהו למישהו מהם. כשזה חו”ל, זה מנתק מהיום יום ומחבר לביחד המשפחתי בדרך אחרת במיוחד בטבע כשאין חבילות גלישה.
ועוד בספר, התקופה היא תקופה של של השתלטות הפאשיזם על איטליה והמשפחה מעורבת במאורעות גורליים באופן פרטי וכללי. כמתנגדי הפאשיזם, הם משלמים מחירים מסוגים שונים של כליאה והגירה ובריחה. אי אפשר לא להשוות להיום ולאפשרות שזה מה שמצפה לנו ממש בקרוב או כבר קורה לנו. מחתרות שיקומו או שכבר קמות נגד המשטר ואני מאמינה שגם נגד הטכנולוגיה, שני גורמים שעובדים על לשלוט בנו באופן מלא, לקחת לנו את החופש ואת הזכויות.
יום השואה. בעלייה על האולימפוס, היה רגע שתיירים גרמניים עקפו אותנו, לפני שהתגלו שמענו אותם קוראים אחד לשני בקול רם. אני ישר קפצתי ומתן שאל אותי ממה נבהלתי. אמרתי לו שאני חושבת שבDNA שלי מוטמע פיצר של בהלה מצעקות בגרמנית ולצערי גם בערבית.
לפני 20 שנה נסעתי עם אמא ותמר לברלין. הגענו בטיסת אלעל לקצה של הטרמינל והיינו אמורות לעלות על רכבת לעיר. השעה היתה ממש מוקדמת, הדלפקים עוד היו סגורים ולא הצלחנו לקנות כרטיסים לנסיעה במכונות. אז עמדנו חבורה של יהודים עם מזוודות ביד על רציף רכבת בברלין, תרותי עיינים ולחוצים. מאיפשהו צצה שוטרת מקומית גדולת מיימדים שנעמדה וצעקה על כולם בגרמנית רהוטה, שאף אחד לא הבין. אמא שלי באותו רגע הרימה את המזוודה והודיעה שחוזרים לטרמינל והביתה. אחר כך איכשהו נרגעו הצעקות והרוחות והגענו לעיר שגם בה לא הצלחנו לברוח מסיפורי ומחשבות שואה ובכל זאת היה לנו ביקור מעניין ומסקרן ושל ביחד.
מאז ההורים שלי קבלו הכרה כניצולי שואה. זה היה מוזר, כי לא גדלנו על זה, הם היו בחלקים בצפון רומניה שפחות נפגעו. ‘רק’ עקירה מהבית לאמא ומחנה עבודה לסבא. אי אפשר לא לחשוב על האדוות של הנפגעים שיש לכל אירוע טראומטי באשר הוא, ברור שעל מי שנפגע, על מי שמסביבו וגם על הדורות הבאים. וולקאם לכולנו, כמעגלים מסוגים שונים של נפגעי טבח אוקטובר ומלחמות ישראל לדורותיהן.
ובכלל יום השואה השנה היה עוד יותר קשה. תחושת השואה שמתקיימת כאן באזור בשנה וחצי האחרונות והסיום שלה לא נראה באופק ועדיין אנשים עורכים טקסים ומצקצקים קלישאות של לעולם לא עוד. אני כבר באמת לא יודעת מה לחשוב על המצב.
מוזיאון תל אביב. תערוכות של אמניות נשים. בראשן, רות פתיר עם התערוכה ‘ארץ אם’ ‘M-OTHER LAND’. שם גאוני לעבודות שאין לי מילה מתאימה לתאר אותן. משהו כמו מרהיבות, מטלטלות, חכמות, מדויקות. זו עבודה שהיתה אמורה לייצג את ישראל בונציה. היא היתה כבר מוכנה בביתן הישראלי, אבל אחרי ה7.10 רות החליטה, החלטה מעוררת מחלוקת לא לפתוח אותה והיא נשארה עומדת סגורה למבקרים. עכשיו היא מוצגת בתל אביב ונרכשה ותוצג במוזיאון היהודי בניו יורק. העבודה מתארת תהליכים לשימור פוריות שרות עוברת, היא מקליטה את התהליך כסאונד. מפגשים עם רופאים, טכנאיות אוטראסאונד, בן זוג ואת הסאונד שהקליטה היא מפעילה על אנימציה מרובדת וחכמה שכוללת בתוכה ארכיאולוגיה, היסטוריה, היסטריה, יחסים, תפיסות ומה לא. מבינה שזה לא תיאור ברור, אז פשוט לכו לראות – רצוי עם הדרכה. זה כל כך חכם ועמוק ומרגש.
יש גם תערוכה בשם ‘ראחת א-רוח, נחת הרוח’. ציורי ענק של מריה סלאח חמיד, ציירת מחוננת שגדלה באום אל פאחם לאב פלסטיני ואם מאוקריאנה. וגם הציירת בלה בריזל שחיה ביננו ולא ביננו במאה הקודמת, ציירה ציורים אפופי עומק ומסתורין, בסוף התערוכה שלה יש חדר עם עבודות עכשוויות בשם ‘להוליד אם’ שמתכתבות עם העבודות שלה. כדאי.
בסלוניקי עשינו תרגיל שוטטות קצר. נפרדים לזמן מה וקובעים נקודת מפגש שעד אליה כל אחד מצלם כמה תמונות. שיטוט עם כוונה שמזמין להסתכל יותר לעומק מסביב. מסתכלת עכשיו שוב על התמונות שאני צילמתי. שורת פסלי גברים קשוחים, חוץ מאחד כולם משופמים, נשים – אין. כמה ציורי גרפיטי, חלון ראווה של מספרה עם עשרות פאנים צבעוניים תלויים בו, מבנים מרשימים, סמטאות עמוסות בשוק, לעומת רייקות, הילדים שלי מרחוק ומוכר אחד שאפילו שרציתי לתרגל אי-דיבור בזמן התרגיל, התעקש לספר לי על המשפחה שלו ואפילו להראות לי תמונות. כנראה שמשהו בי מזמין אנשים לדבר איתי ולספר על עצמם גם כשאני לא בהכרח מכוונת.
אירוע יום הזיכרון בגינה הקהילתית שלנו, של נועה מרציאנו. העצב אין לו סוף זו לא קלישאה. האופציה היחידה היא להרגיש סביבו גם את ביחד. מרגישה את הכח של קהילה סביב אבל, מסתבר שגם זו לא קלישאה. עדי, אמא של נועה, רצתה לומר לי תודה על העזרה, אני חושבת שזו בכלל לא עזרה, זו השתתפות, מחויבות, חיבוריות ושייכות – המדדים של קהילתיות. ובאמת כותבת לי כאן שאזכור על 450 איש שהגיעו לגינה הקטנה להיות ביחד. על משפחה שמוצאת כוחות בתוך השכול הבחתי נתפס ובלתי נסבל. הותר לפרסום שמגיע עם תחילת האירוע. אנשים וכוחות שמנסים להחזיק אופטימיות.
מתאמנת בלצייר יותר גדול. רוצה להעיז לגדול גם בציור. מגלה שזה פחות מפחיד ממה שחשבתי ואני אפילו מצליחה להיות קצת מרוצה. מתלבטת לאן להמשיך עם זה ואיך לקחת את זה לעוד כיוונים או להעמיק באחד מהנסיונות. תוהה אם אני לא צריכה יעוץ או קבוצה לעשות איתה את המהלכים האלה ומזכירה לעצמי שאני בגמילה מלימודים ותמיכות חיצוניות, שנותנת מקום למה שכבר יש ומפחיתה בלהעמיס.
על אף ההחלטה שמעתי הרצאה מענינת על תקשורת מקרבת שהזכירה לי את העיקרון החשוב שהכל הוא מערכות יחסים שמבוססות על צרכים. גם ביננו לבין עצמנו כמובן וגם מול אחרים. הלוואי שהמנהיגים שלנו היו לומדים ומאמצים את עקרונות השיטה ולא ממשיכים במרץ לדרדר אותנו לתקופות אפלות. לקראת יום הזיכרון אומרת על זה אמן ומקווה בכל ליבי שהמציאות שמסביב תתפוס אזימוט אחר.