מתקיימים בתוכנו כל הזמן

שנה חדשה. מוצאת את עצמי מוטרדת מכל הבלאגן הזה מסביב של סיכומי שנה ואיחולים לשנה החדשה. במה אני גאה בעצמי? מקרה שקרה ומה למדתי ממנו? במה התמקדתי השנה? מה חשבתי שאעשה ועשיתי? מה לא עשיתי? ועם הפנים קדימה – מה מאחלת לעצמי בשנה הבאה? במה להתמקד? מטרות ויעדים? מעייף ומתסכל. לא יודעת לסכם את השנה. אין לי כוחות לזה. לא זוכרת מה הפתיע אותי. מרגישה שהנסיונות להתמקדות מתחילים להתפתח לבחילה לא קלה. מרגישה שיותר מדי מחפשת סימנים, ניתוחים, חלומות צלולים כדי לדעת את הדרך. במקום פשוט לנוע בה בנוחיות ולתת לה להפתיע. מתי כבר אתבגר? אנמיך ווליום של שיפוטיות וארגיש בנוח להיות בתנועה ולהיות בבית ופשוט עם מה שבא. בהכרת תודה. אולי זה האיחול שלי לשנה החדשה. בנתיים סימנתי לעצמי מטרה, להכניס יותר שמחה ופתיחות לחיי, אז נרשמתי לשיעור ניסיון בריו אבריטו.

אבל בכל זאת, כדי להרגיש עם עצמי את השנה שעברה, קראתי את הפוסטים שכתבתי בשנה החולפת. מודה שתמיד אני קצת מופתעת לקרוא את מה שכתבתי ובעיקר שאני כתבתי את זה… וזה די סבבה. זה הזכיר לי שבשנה שעברה fi זרמתי והתחלתי עם רשימת מטרות – מעתיקה אותן לכאן:
1. התפתחות מקצועית וביטחון בעשיה ובהכנסה
2. למידה והעמקה בתחום שאבחר (מתלבטת…)
3. זמן איכות נעים עם עצמי ועם המשפחה
4. יותר תנועה וכושר. פילאטיס פעם בשבוע, הליכות קבועות, להמשיך להתמיד ביוגה ולהוסיף אימונים קצרים במהלך השבוע.
5. להמשיך לקרא –  לטיייל – לצייר – לכתוב – לבשל – לאהוב – לארח – לנקות, לסדר ולקפל כביסה אינסופית…
ואם עכשיו חושבת על זה, אני בדיוק עם אותן מטרות. הנוסעת המתמידה. ואיך התקדמתי איתן השנה? התפתחות מקצועית, מרשה לעצמי לסמן וי. למידה, גם. זמן איכות, היה. תמיד ארגיש שרוצה יותר אז משתדלת לא להיות חזירה. תנועה…התמדתי ביוגה. והשאר, כל רשימת המכולת של החיים, בטיפול… ציירתי מעט ממש. לא מצליחה להגיע לזה. מתוודה שקניתי לי בינואר מתנות שוות של דפים וצבעים ואפילו סטנד לציור. הם מחכים לי במרתף.

מה קראתי לאחרונה. יש לי ערימת ספרים שמחכה, אבל כל פעם קופץ לי משהו שבכלל לא ברשימה. “להחליף את המים של הפרחים” ואלרי פרין. ואו איזה ספר. יש בו קצת קיטשיות לעיתים אבל גם קסם גדול. ספוילר קטן, חלק מהספר מתאר את תפקידה של שומרת בבית קברות. איזה תפקיד קהילתי נדרש. הגיבורה גרה בכניסה לבית קברות ומטפלת במתים ובחיים שמגיעים ושייכים למקום. זה תפקיד עירוני במינוי של ראש העיירה (צרפת. מעניין אם זה עוד קיים). הלוואי שגם לנו היו אנשים כאלה ותפקידים כאלה. החברה שלנו היתה נראית אחרת כי כמו שאומרים שכדי לחיות צריך לדעת למות. ומאוד צריך לדעת להפרד.
גם עשיתי הכרות עם איילין קאדי, שלא הכרתי, בספר “מעוף אל מעבר לחופש”. מייסדת קהילת לומדים רוחנית שכתבה את הביוגרפיה שלה וחמי בר יוסף תרגם ברגישות ובהערכה רבה.
חוץ מזה מהערמה שלי, כמעט סיימתי את “איך להיות ושאלות אחרות” של ארנה קזין. מסה שכתבה לכבוד חמישים שנותיה. כותבת ומדברת על הכל. בפתיחות וביכולת כתיבה מופלאה. על הנשימה, על המיניות, על משמעות החיים. ארנה מצטטת את אוליבר סאקס שאמר על ערש דווי, כי משמעות של חיים טובים וראויים, הינה “השגת שלווה בתוכי”. איך עושים את זה, אין תשובה נכונה, הדרך היא לעסוק בשאלה, ללמוד אותה, לנסות לענות עליה, לקרוא מסות של אנשים אחרים ששאלו את עצמם את השאלה הזאת ולכתוב את המסה האישית שלי.
וגם השאלה, איך להתבגר בעידן השדרוג, בו תמיד גרסה חדשה תתפס כטובה יותר. ומכאן ההנחה ששנותינו הטובות מאחורינו והגרסאות שלנו מתיישנות עם השנים. אז זהו שלא בהכרח. ואם בודקת על עצמי. מרגישה שללא ספק שדרגתי את עצמי בכל אחד מהעשורים האחרונים שעברו ומצפה בסקרנות לשדרוג הנוסף. וכמו ארנה, גם אני לא תמיד מרגישה ממש בוגרת. היא גם אומרת שכדאי לרצות, להעז ולעשות בתור החלפות לחרדה, הימנעות, אישור. מסכימה איתה עם הרבה דברים ויכולת הכתיבה שלה היא כזו שכמעט בא ללקק את הדפים.

אני גם בעיצומו של ספר אודיו. “אישה חיה”. יש אותו גם בפורמט מודפס ודיגיטלי. כתבה אותו נרקיס אלון. הוא מתואר בתור סיפור על הגשמה ועונג, המיועד לנשים חוקרות וגברים סקרנים. נרקיס מחזיקה בתפיסה שתשוקה ומיניות הן חלק מהותי באנרגיה אשר מניעה נשים לפעול. נשים שמדכאות את המיניות שלהן בהכרח גם ידכאו אנרגיות לצמיחה ועשייה בתחומים אחרים. אני מקשיבה לה בקולה, מקריאה את הספר בגוף ראשון. פעם ראשונה שהתחברתי לספר אודיו. חוץ מזה שמאתגר למצוא זמנים להקשיב בנחת (הכי טוב בזמן ניקיונות ומזל שנפלה עלי שפעת שאפשרה את כל החצי הראשון של הספר).

ובגזרת האומנות. אמנות מכשפת במוזיאון ארץ ישראל. היה לי ניסיון מעניין לראות את התערוכה פעם אחת בלי הדרכה ופעם שניה עם. כרגיל הבדל גדול. אומנות כנראה צריכה דוברים מלומדים. אז המלצה חמה על התערוכה, עם הדרכה איכותית. יש שם כמה עבודות שנגעו בי. הראשונה של אמנית יפנית, טומוקו קאוואו. one sign/ one person. העבודה מוגדרת כריקוד של מכחלו ודיו. פרפורמנס של קליגרפיה. היא כותבת מילים שנוגעות לכוח נשי ומצלמת את עצמה מציירת-רוקדת את הצורה של המילה. (המילים שבחרה: חיבוק, להתגלות, דק, להאמין, התקדמות, חיים, ירח, להסס) זה מקסים ובעיקר מפעימה אותי כל פעם החוכמה שבמילים ובצורות של הכתב והתרבות היפנית. אז הבנתי שגם קליגרפיה יפנית אני רוצה ללמוד. העבודה השניה, היא קמיעה, של ויקטוריה חנה. היא אמנית קול, חרדית לשעבר שיוצרת קמעות עבריים עתיקים בעומק הקול. זה מפעים. ממש.

חוץ מזה גם הגחתי למופע בפסטיבל ישראל בירושלים. SUN & SEA אופרה פרפורמטיבית מרשימה מאוד (יוצרות מלטביה, המשתתפים חלקם הגיעו ממדינת האם וחלקם מקומיים). מופע מעורר מחשבות רבות על העולם ועל סופו. שתי הצגות תיאטרון, אחרי הרבה שנים של יובש מתיאטרון רפרטוארי (לא מחשיבה מיוזיקאלס), זה לא העולם שלי, אבל זה מעניין ומסקרן אותי, לעיתים, בתנאי שלא מביע עצב קיומי גדול מדי. ואפילו גם מופע מחול די ביזארי על בסיס מובי דיק.

חגגנו 50 ללילך, בלילה בירוחם, עם סיור בעיירה ושקיעה בהר אבנון, מופע מוזיקאלי וגלריה מקומית. וגם סדנת רקמה בדואית בשגב שלום. סדנה שהיתה חויה אנטרופולוגית. להכנס לבית ביישוב ולשמוע את הסיפור של זינאב. סיפור על יתמות וחתונה בחברה פטריאכלית. על לימודים באקדמיה למרות הקשיים, תואר ראשון וגם שני. על אימוץ של שלושה ילדים. על שליחת בן לפנימיה באשל הנשיא, כילד הבדואי הראשון שם, כדי להבטיח לו עתיד טוב יותר. על בית שנראה בפנים הכי רחוק מהסטרואוטיפ של בית בדואי, עד שיוצאים למטבח הפעיל…ולא זה המודרני שעומד לתצוגה בחלל הפתוח.
ובראש השנה ארחנו נבחרת מצומצמת של המשפחה, בארוחה שהיתה כמעט לגמרי טבעונית, את מי שלא הורחק מפאת וירוס הקורונה ואחיו שהחליטו גם הם לבוא לחגוג איתנו. ונשארו (הוירוסים) לאורך כל החג.

עוד משהו קטן שלמדתי לאחרונה. בתרבות אינדאנית יש שני כינויים מקבילים לאדם המערבי ולאדם הטבעי. משמעות השם של האדם המערבי – זה שהולך עם הראש. משמעות השם ‘איקשה וו שאשא’ – האדם הטבעי, היא האדם בעל ארבעת האיכויות. חיה, צמח, אבן ואנוש. כולן יחד מרכיבות את בן האנוש. החיה היא הפרא, המקום שנותנת לטבע להוביל. כל אחד הוא חיה אחרת, בסגנון אחר. אין דין ציפור שיר לדין זאבה. יש לנו יכולת ללמוד את הצד החייתי שלנו ולתת לו מקום. צמח, הוא חלק ממערכת, ניזון מאדמה, זקוק לאור ומים. כל אחד הוא צמח אחר שתורם ונתרם מדברים אחרים. חשוב שנמצא את המקום המתאים לנו לצמוח ולהשריש ולבטא את עצמנו עם הפירות שלנו (אם יש). אבן, היא המקומות היותר יציבים שבתוכנו. הערכים שלנו, אמיתות שחיות איתנו. הבית שלנו והממה שאנחנו עשויים. וגם פה אין דין אבן גיר לסלע בזלת. בן האנוש הוא הסיכום של שלושת האיכויות ומימוש הפוטנציאל בכל אחד מפרקי החיים שלנו : ילדות, נערות, בגרות וזקנה אשר מתקיימים בתוכנו כל הזמן.

שנה טובה ממש !