מתעטפת בימות המחר

על ספינה רעועה שמטלטלת חזק בים סוער מדי מנסה להמשיך לעמוד על סיפון חיינו, ביציבות. פיסוק קל ברגליים, ידיים מושטות חזק לצדדים, מבט קדימה בריכוז מנסה לשמור על עצמי ולא ליפול. יש מי שנפלו למי התהום של הזוועות, של האבל, המוות והפחד ואני לבנתיים ממשיכה לשמור על יציבות מסוימת עד שלא. כאילו שזה תלוי בי…זו התחושה המרכזית שלי בחגים האלה. להדחיק כדי לחגוג, להדחיק כדי לחיות, להדחיק כדי להרגיש ולהודות על הטוב בחיי. ולהיות בקושי כי אי אפשר לא.

אני נזכרת מדי פעם בדורו, הגרמניה שפגשתי בטיול האחרון גם בפירי, השכנה מארה”ב. רוצה לכתוב להן משהו על המצב, על המקום שלי במצב ולא מוצאת את המילים. כשיש לי רעיון לאיזה משפט, אני מנסה לחשוב איך לכתוב אותו באנגלית ואיזו הקדמה להוסיף, מתעייפת ועוזבת את זה. אבל זה חוזר ועולה, מן רצון להמשיך להיות בקשר, לזכור שיש מי שלא חווה את מה שאנחנו כאן כמו שאנחנו חווים אותו. סביב שאלות ששאלו על החיים כאן, על הבחירה לחזור לחיות בארץ ובעיקר לגבי גיוס הבנים. בלתי נתפס בעיניהן, בלתי נתפס בעיני ובגופי אבל המציאות מתקדמת לשם ואני נסחפת איתה. הן בטח לא מבינות איך אני לא קמה והולכת מכאן עם הילדים שלי. אכן בלתי מובן. איזה יאוש. כותבת להן והן עונות באמפטיה.

צל ואור. סדנת דמיון פוליטי לעתידים מדומינים משותפים שהתקיימה במכון ואן ליר. יום עיון שנותן קול לקבוצה שפועלת נגד הזרם ומול הגלים כדי להציע משהו שונה לעצמנו ולדורות הבאים. שלום מבוסס שותפות. תשתית רעיונית לחיים מבוססי שותפות פיזית ומנטלית מתוך אמונה שאפשרי, העולם כפי שהוא יכול להיות גם אם כרגע זה נתפס כעולם דמיוני במציאות מנותקת.
היום, בהווה הסמיך של נקודת שפל במאה שנות הסכסוך יש שני עקרונות מרכזיים שמנהלים אותנו. עיקרון הכח שעולה על כל עיקרון אחר ומכאן נובעת ההתאבדות ההדדית. העיקרון השני הוא התעלמות מכך שיש כאן שני צדדים הקשורים בקשר חזק מאוד ומוכחש מאוד. תלות הדדית עוינת שזה שלא נודה בה, לא נרצה אותה, לא נכיר בה לא יעלים אותה והיא בפועל רק הולכת וגוברת.
הדמיון הפוליטי מציע פעולה מנטלית אינדוידואלית וציבורית המחזקת כוח סימבולי כדי לאפשר לאנשים לראות ולהאמין גם במעבר לכוח הפיזי. רוב האנשים חיים בתודעה שמה שקיים הוא מה שיהיה שיש מציאות אחת, אופציה אחת ולא רפרטואר של אפשרויות. אנחנו מתקיימים בתוך סדר חברתי שאינו ניתן לשינוי ולכן אנחנו עסוקים בלתחזק את הקיים כולל לאפשר לו הצדקות ולא יכולים אפילו לדמיין אפשרות אחרת. סדר הדברים הקיים הוא אכן חזק ומאורגן מאוד אבל לא האפשרות היחידה. ההיסטוריה הוכיחה שקרה הרבה מהבלתי אפשרי…ולשם כך יש להתנתק מהמוכר או לפחות לאתגר את גבולותיו.

מה אנחנו בעצם צריכים לדמיין? הכרה הדדית במולדת משותפת וביסוס שתי מדינות. מימוש הזכות להכרה והגדרה עצמית לכל לאום וניהול הוגן של התלות ההדדית תוך סיום הכיבוש והאלימות. בקטנה…

וההיסטוריה מוכיחה שיש סכסוכים שזה קרה בהם.

טהירו בית גוברין. מערות היום מזכירות כל מיני דברים, מסתבר שמתחם מערות הפעמון של בית גוברין הפך לפני כמה שנים למרחב המציג עבודות אמנות מבוססות מקום. עד סוף אוקטובר מתקיימת שם תערוכה שהיא יצירת וידאו וסאונד שנוצרה בהשראת המערות. שני אמנים בשיתוף אביתר בנאי ייצרו מיצג של צלילים וקולות ודימויים שמופיעים על קירות ותקרות המערות. רוב הטקסטים נכתבו עי אביתר למעט “תיירים” של יהודה עמיחי. שאפרופו עתיד ועבר והווה:

פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים
הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ
וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. “אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם
הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.
קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ.” “אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!” אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:
הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת
מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ
וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.

שמעון אדף. בהמשך לקריאה בספר שאני מתענגת עליו עוד מהפוסט הקודם, מרגישה כמו מתחילה להבין את הגאונות ויכולת הכתיבה התיאורית שלו. אדף מדלג בקלילות בין עולמות וייקומים ונוגע בשורשים ובעצבים החשופים של תופעות חברתיות.
“אני תמיד מתחרט אחרי שאני מבצע בחירה מסוימת, והדרך להתמודד עם זה היא להמשיך ולדמיין מה היה קורה אילו עשיתי את הבחירה האחרת. הרבה פעמים הדמיונות שלי, איך שאני חווה אותם, לא פחות חזקים מהמציאות, ואז אני יכול להיות בכמה מציאויות במקביל. כמו שיש אנשים שאומרים שלא הגיוני שאין חיים בפלנטות אחרות, כך אני אומר לעצמי שלא הגיוני שאין מציאויות אחרות”. (ראיון עם אדף בישראל היום).
ובתור מי שגילתה לא מזמן שבספר המחזור שלי אני שואלת איך מכל כך הרבה דרכים שיש בעולם אדע לבחור את הדרך? זו תשובה שחבל שלא שמעתי מזמן…
חייבת שני ציטוטים מהספר, מתקשה לבחור איזה מאילו ששמרתי לי ואני רק מתקרבת לחצי…
“מחשבותיה דחקו בה הלאה, וקצב הילוכה גבר”. “האחיינית התרוממה על רגליה, במאמץ כביר. נדמה לה. עם כל תזוזה גדלה בשנים, מתעטפת בימות המחר שלה, עד שהזדקפה”. ועוד אחד בכל זאת : “מה כבר אפשר לקחת מהשלג, תהתה, את הלבן שלו, ואת הכוח. הן ימצצו ממנו את הכוח ולה ישאר רק קרח עלוב”.

ישראפנית. קניתי לתמוז להכנה ליפן ושקעתי בעצמי בספר שכל פרק בו הוא מושג מהתרבות היפנית וסיפור אישי השלובים להם יחד. 21 שיעורי חיים מיפן. ליאת לופט מוריטו היא ישראלית שבגיל 23 נסעה ליפן בחופשת סמסטר והמשיכה לעוד 21 שנים בטוקיו בזוגיות עם יפני ושלושה ילדים ישראפנים. היום היא חיה בישראל. זה סופר מעניין. מושג שדברו אלי: אומוטנשי. שמשמעותו נתינה לשם נתינה תוך הקשבה לצרכי האחר. מתוך אמונה כי תרומה לרווחתו של האחר תורמת להתפתחות הרוחנית של הנותן. ידעתי את זה.”פתיחות לא מתקיימת רק אצל זה שמדבר, אלה גם במרחב בינו לזה שניצב מולו”
גמאן, חוק חברתי בלתי כתוב שמשרת את הערך העליון של הרמוניה חברתית. מהותו קבלה שקטה של הקושי והסבל. הכולל התחשבות באחרים לפני שחושבים על עצמנו.
גנבארו, מאמצים והשתדלות תוך מיקוד בהשגת המטרה ונחישות לא לוותר לעצמך עד השגתה. דבקות מתוך עקשנות ועצמה. הצלחה משמעותה התמדה ולאו דווקא התוצאה. ההגעה ליעד חשובה מאיכות התוצאה. הדרך וכו’ כמו גם שהורים ביפן לא ישבחו ילד באמירת איזה חכם אתה אלא כל הכבוד על המאמצים שהשקעת. השליטה היחידה שיש בידנו היא רמת המאמץ והנחישות שלנו, בלי קשר לנסיבות חיינו, שאותם אנחנו לא קובעים. כשאנחנו עושים כמיטב יכולתנו אנחנו יכולים לחיות מתוך תחושה של סיפוק ומשמעות.
איקיגאי, הזרימה, השמחה והואשר הטמונים בפעילות עקבית. היפנים מאמינים שלכל אדם יש את האיקיגאי שלו, שעליו למצוא כדי להיות מאושר. זה יכול להיות תחביב, עבודה או חיבור משפחתי שאנחנו מתמסרים אליו. דברים שמעוררים בנו רגשות של מוטיבציה וסיפוק ומחזקים את כח הרצון שלנו. רגשות שהם הבסיס לבריאות ולחוסן נפשי.

יש עוד מושגים, בחרתי רק חלק וממליצה בחום על הספר ועל הזדמנויות בחיים להתבונן ולחוות תרבויות אחרות. אז רק עוד כמה משפטים על היפנים והמחשבות בעקבות הקריאה. הרמוניה, יש לה הרבה פרושים ומשמעויות בשפה ובתרבות היפנית. בלי להיות ביפן אני יכולה להרגיש ולהבין על מה מדובר וכמה זה חסר לי, לנו אצלנו. ההרמוניה מוגדרת כערך אסתטי הטבוע בתת מודע ובנפש. הרמוניה עם אנשים, עם הטבע, עם עונות השנה, עם מעגלי החיים ואנרגיית החיים. היפנים תמיד ישאפו לאיזון אסתטי וישאפו לחיות בהרמוניה. זהו ערך בסיסי בחברה שהפירוש שלו הוא היכולת לשתף פעולה ולמעט בחילוקי דעות, מילים והסברים. זה מגיע עם ענווה, נימוס, כבוד, איפוק והתמדה. הלוואי שיכולנו לאמץ קצת מזה.

מחכה ומצפה לימים יותר טובים ואפילו גם שנה טובה. אמןןן