להכיר בחילופי העונות

עלה נושר, רוח קרה, פרי הדר שמבשיל, רקפות שפתאום מגיחות בגינה, ירוק מסביב, לרגעים מרגיש שנעים ופתאום כבר קר, תנור נדלק, חושך מוקדם, שמיכת פוך, גשם חזק… כתיבת טבע. מנסה. להאחז במוכר. להרגיש שיש עדיין דברים שעובדים כסדרם. ואז אני תוהה מה זה בכלל כסדרם בתוך כל הכאוס הזה?

חושבת הרבה על זה שלא מגיעה לכתיבה, בתירוץ הרגיל של הזמן שבורח. וההשראה גם. הקצב הזה, שלכאורה הואט ובפועל, אין לי מושג איך פשוט עובר יום, עובר שבוע. רגע בוקר ורגע כבר מחשיך ונגמר היום וראשון לשישי ותינוקת וחיילת עוד מעט בת 20. אלוהים.
בסופש בעמק מול הירוק שהפציע, תמונה שצילמתי על הדרך הצליחה לרגש, אז החלטתי שאתחיל מזה. תמונות שיש לי בנייד מהשבועות האחרונים. כל תמונה והמדרש שלה. כמו עם כל מה שלא הולך בקלות, שיטת הצעד צעד. תרגילים בכתיבה.

סיור די ספונטני במסגרת טיול סופש די ספונטני. ירושלים וים המלח עם חבורת המטיילים שלנו. טיול של עיר וקהילה, פוליטיקה וזריחה, מדבר ומים ואנרגיות טובות. ‘המפעל’, בית משפחת לורנצו, שניצב בפאתי שכונת המוגרבים ‘מחנה ישראל‘. בשנים האחרונות נכנסה אל הבית קבוצת אמנים יוצרים שהפכו והופכים את המקום למרכז אמנות של מרחבי יצירה, תצוגה וקהילה. כשנכנסתי פנימה נזכרתי כמה אני צריכה את זריקות ההשראה הללו. כמה חסר לי עולם האמנות. כמה נשבר לי מהזומים האלה. היינו גם בגינה הקהילתית של השכונה, מקום קסום של אנשים טובים. בכיכר של בית יהדות צפון אפריקה. ובייגלה בשער יפו. חו”ל זה כאן.

שפך נחל אלכסנדר ביום חול. מזכיר לי עוצמות שיש בעולם. הים, השמיים, שקט ורעש הגלים, זרימה אין סופית, סזיפית מלאת כוח. אני לא פריקית של ים, אבל אחת לכמה זמן מרגישה צורך להגיע אליו. לראות אותו מקרוב \, לשמוע ובעיקר להרגיש בקצות הרגליים ועמוק בלב. היכולת לנשום עמוק רייח של ים, גווני כחול, יבשות רחוקות וגלים חרוצים מלאי עומק וקצב, היא משמעותית בשבילי. נקיון לצאקרות ומתכון לכיוונון של איזונים בחיים. חושבת על נוף והחיבורים שלי אליו מרגישה שמבחינתי המדבר, אין נוף שישתווה לו. הירוק הוא מהמם, אבל כמו עוד מלכת יופי עדינה. המדבר, אישה מסוקסקת רבת קמטים וידע שעיניה בורקות מתוך פנים חרבות, תמיד ירגש אותי ויתן לי את תחושת הקיעקוע של אמא אדמה. אמא שעוטפת ברייח מדורה ואבק ומייצרת תחושה של בית שדבקים אליו בזיעה וחום ומצטננים ממנו בקור וברוח. בית שרואים בו זריחות ושקיעות ואינסוף כוכבים. אוהבת את כל הנופים אבל מתגעגעת למדבר. אולי כי אין כמו אדמת מולדת.

יאוש פוליטי. תסכול חברתי. אנרגיות גבוהות ונמוכות סביב כל זה. האוסמוזה שהמצב עושה ולא עושה לתוך חיי. כועסת על עצמי שלא מצליחה להביא את עצמי להיות יותר פעילה. גוררת את עצמי להפגנות במוצאי שבת. מעט מדי, אולי מאוחר מדי, עייפה מדי. מודה. אין לי כוחות. עצובה. מאמינה באנשים אבל מאבדת את זה מול התנהגויות מוגזמות ומציאות מורכבת. אין שחור אין לבן. אין נכון ואין שגוי. בליל של הכל ובתוכו הרוב השפוי. אנשים שרוצים לחיות את חייהם, לעשות למען עצמם והרבה פעמים גם למען סביבתם והעיוות שהקיצוניים מצליחים להכניס לתוך זה וחזירות שהופכת לנורמה. מטריד. מטריד מאוד. ולא מוצאת את עצמי בתוך זה.
ביום של נשים עושות שלום. ציון 20 שנה להחלטת האו”ם 13.25. אמא, בתיה ואני. הן נשים של החיים, שמוצאות את הכח לעשות למען, לפעמים בהובלה לפעמים בהשתתפות ולרוב בחיוביות גדולה והבנה. מסמסות לעולם, אנחנו כאן ולא מתעייפות. החלטה 13.25, דורשת שיוויון מגדרי במוקדי קבלת ההחלטות. לא מעט נשים חדורות אמונה ורצון להשפיע, נשים מרשימות, חכמות ויפות, לבושות לבן. מדברות על המשמעות והצורך של נשים להיות בצמתים משמעותיים. הצורך בהכרה של צרכים של נשים, של אנשים. ואני חושבת כמה תנועה ועשיה נותנות כוח. כמה מהן באמת משנות מציאות. מביאות טוב לעולם בעשיה שלהן ובתפיסות שלהן. וזה ממש הרבה. דברו ראשות עמותות, פעילות חברתיות, חברות כנסת (וגם חבר) ואף לא אחת או אחד המזוהים עם הימין. הליכוד מתנגד לשיוויון מגדרי? ימינה גם? למה החלוקה הדיכוטומית של הומניות ושיוויון בשמאל ומיליטניות ושוביניזם בימין? האם היא קיימת, החלוקה הזאת בפועל או רק המשסים מתדלקים אותה? בסוף הכנס שמתקיים בגן הורדים מול הכנסת, מצעד ססגוני של נשים שלוקחות את ההגה לידיים ונוהגות בכלי תחבורה מסוגים שונים כולל משאיות, טרקטור ואוטובוס. צועקות גם אנחנו יכולות. הומור וביקורת עצמית, כנראה לא הזיקו לאף אחת ואחד. היה מרשים ומעורר מחשבה.

סתיו. אולי העונה שאני הכי אוהבת. סגריריות, חום וקור. ירוק מחליף את הצהוב , רטוב את היבש. מישהו שוטף לי את העולם. שמחה ועצב. התחלת פריחה מול צמא של האדמה. מלא רקפות צצות בגינה ועוד מעט גם השקד יפרח. יש לימונים ופקאנים וערוגות ירוקות. מצלמת את הסביבה הקרובה. מנסה להתאהב בה, להרגיש בה בבית. לא ממש מצליחה. החיבור עוד לא קרה. זה לא מרגיש בית. לומדת את זה. עסוקים בלחפש אופק דיור לשנים הקרובות ומשהו באנרגיות שלנו לזה לא מסונכרן. תחושה שהגיע זמן תזוזה ותחושה שהגיע זמן השתרשות מתערבלות ביחד.

יומן ויזואלי. לשמחתי ממשיכה ליצור. לא תמיד בקצב. לא תמיד בעומק. לרוב תוך כדי. הצורך ליצור, הצורך ללמוד ולהעמיק תפיסות ותחושות. המקום שזה ממלא בלב. לומדת את הלב הנבון. ספר של ג’ק קורנפילד. פסיכולוג אמריקאי שמצא את דרכו בפסיכולוגיה הבודיהיסטית. מנסה לחשוב על כמה משפטים שמתארים את התפיסה שהוא מביא בספר. אולי מחשבות ותפיסות של איך ניתן לחפש את הדרך הנבונה לנוע בתוך החיים. להבין את התנהלותה של התודעה שלנו, לפתח קשיבות ויכולת התבוננות, פנימית וחיצונית. צללתי לספר, וכתבתי לי תובנות ממנו. הן מתחברות לתובנות נוספות. אולי יום אחד אצליח לכתוב לי את זה מסודר ולזכור את זה ברור ובהיר וגם להעביר את זה הלאה.