יום רודף יום

גם בצד השני של האוקינוס יום רודף יום והשבועות טסים ופתאום שמה לב שלא כתבתי כבר הרבה זמן ושתיכף קיץ ועוד שנה מסתיימת ושבוע הזיכרון שרציתי לכתוב עליו, כי היה שבוע מורכב, כבר נראה היסטוריה רחוקה ובכלל.
אז בכל זאת, משלימה את החסר. יום השואה, יום הזיכרון. מסתבר שזה הכי דתי ישראלי שלי. הכי טקס ומהות ועצב שלופת את הלב והנשמה בידיים חזקות. ולהיות רחוקה. וללכת לטקס שלא מרגיש מאוד קשור אלינו עם קהילה שלא ברור כמה אנחנו מרגישים שייכים אליה, אם בכלל. ותמוז מחלקת את המדבקות של דם המכבים בכניסה, והאולם גדול מלא לגמרי באנשים שבאו להיות ביחד. מתחילים בהמנון האמריקאי ואז עוברים לטקס מאוד ישראלי. ושרים את החיטה צומחת שוב, וברקע הסיפור של בית השיטה. והשמות שאני כבר מכירה ותמונות של העמק והקיבוץ. סוג של אגרוף בבטן.
ולמחרת לקבל לינק לנאום של גרוסמן בטקס המשותף. ולהבין שכמה שיש ביקורת על הבית, זה הבית שלנו ומקווה שגם של הילדים שלנו.

ובאוניברסיטה הפתוחה לומדת הסמסטר קורס שנקרא “חיירות הפרט בארצות הברית”, קוראת ושומעת בצורה מסודרת ויחסית מעמיקה את ההיסטוריה של המדינה הזאת. דברים שעד לפני שנתיים לא היה לי מושג לגביהם או שהם היו מושגים לא לגמרי ברורים, עבורי, הופכים להיות מוחשיים (כמה מעניין לדעת מי האנשים שמאחורי שמות השדרות…). מרתק לקרא לעומק על התהליכיים החברתיים והפוליטיים שהביאו את היבשת והאומה הזאת עד הלום. לקרא בעיון את המסמך של החוקה ולקלוט שמסמך שחובר בסוף המאה ה18 על ידי חבורה של מדינאים צעירים בראשות וושינגטון ומדיסון, הפך להיות המסמך המכונן של האומה ועד היום הוא הבסיס החוקתי לפעילות הפדרציה הענקית הזאת. לאורך השנים הוכנסו בסהכ 27 תיקונים שחלקם נוגעים להתפתחויות חברתיות כמו ביטול העבדות והענקת זכות בחירה לנשים, חלקם קשורים לתקופות מסוימות – כמו חוק היובש וביטולו. אבל הבסיס של החוקה ממשיך להיות עמוד השדרה של הממשל והחברה האמריקאית מזה כמעט 250 שנה. מדהים.
ג’יימס מדיסון שהיה בן 30 בזמן שהוביל את ועדת החוקה, הצליח לשלב רעיונות מורכבים של מדעי המדינה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה לכדי מסמך מכונן של הומניזם ופתיחות מחשבתית. אמנם ההומיניזם שלו יועד רק לגברים פרוטוסטנטים לבנים, אבל אם מבינים את רוח התקופה, זו היתה הרוח ואי אפשר היה לראות מעבר אליה. היום כשאמורים לקחת את הכתוב ולהכיל אותו באמת על כולם, זה הופך אותו למסמך מרשים ביותר של אומה של חופש ושיוויון הזדמנויות. ברור שבפועל המציאות חורקת, אבל עדיין יש פה אמונה ותפיסה בסיסית מעורררות השראה. מה גם שחושבת על זה שמדובר בימים שעוד לא חלמו על מכוניות, טלפונים, מטוסים, אמצעי תקשורת אלקטרוניים, ערים ענקיות, תאגידי ענק ובכל זאת הצליחו להבין את הבסיס האנושי לתפקוד מערך פדרלי כזה מורכב.

בעיר עשיתי כמה סיורים נחמדים לאחרונה. הצלחתי להיות בשני סיורים במסגרת הליכות ג’יין. ג’יין ג’ייקוב היתה אדריכלית פורצת דרך מחשבתית בשנות השישים. מתכננת לכתוב עליה פוסט נפרד כי הנוכחות שלה בתפיסות של התכנון בניו יורק מאוד משמעותית. בכל מקרה, כל שנה ביומהולדת שלה, בסופש הראשון של חודש מאי, חוגגים בסיורים עירוניים חינמיים, המודרכים על ידי מתנדבים מקומיים במאות ערים בעולם. הלכתי לסיור אחד שהודרך על ידי כבאי, באחת האנדרטאות הקטנות לזכר כבאיי העיר (והסוסים שלהם!). היה סיור מאוד נחמד, מאלה שמפנים את תשומת הלב שלך לדברים שבהליכה רגילה במקום פשוט לא רואים. וסיור שני, בסנטרל פארק, שהיה פחות מוצלח לטעמי, אך אפשר לי לגלות סוף סוף את חנות המזכרות של הפארק…יצא לי לחשוב על זה כמה פעמים איך מתקיים מסחר כל כך מינורי בשטח הענק הזה שהוא לב המטרופולין הכי מסחרי בעולם. ולאט מגלה עוד ועוד מקומות, אבל הם באמת משולבים בעדינות מרשימה ובדגש משולבים ולא משתלטים.

סיור מדליק על נשות חייל בגריניץ ויליג, שמעבר לזה שזה אזור קסום במנהטן, ליוותה את הסיור רוח עדינה שפיזרה את עלי הכותרת האחרונים של פריחת האביב המופלאה ושיוותה לאזור תחושה של סרט רומנטי, היה סיור מעניין על נשים פורצות דרך מתחילת המאה העשרים שהעיזו לחיות כפי שבחרו. בניגוד לתפיסות מסורתיות שרצו לסגור אותן בבית מגדלות ילדים תחת כנפו של המפרנס, הן חיו ביחד, לבד או אפילו עם בת זוג, חלמו, כתבו, יצרו, ציירו והופיעו בתיאטראות. הן חיו חיים של חופש מיני ובעיקר העיזו להיות משהו אחר. בלי מחוך, בלי חצאית, בשיער קצר ובדעות מושחזות על העולם. ההבנה שרק ב1920 ניתנה כאן זכות בחירה לנשים ושלא לדבר על כל סאגת ההפלות שהיא בכלל בלתי נתפסת.
ואפרופו פמיניזם ואנשים שהקדימו את זמנם, מסתבר שהכנס ה”פמיניסטי” הראשון התקיים בארה”ב בסנקה פולז, בשנת 1848. מארגנת הכנס, אליזבת קיידי סטאנטון, אספה נשים וגברים שהעיזו לחשוב כל כך אחרת מהמקובל והצליחו לזרוע זרעים ראשונים של שינוי. איך תמיד יש אנשים שיכולים ומעיזים לראות שינויים, גם כשאלה עוד מאוד רחוקים ולא נתפסים, שלא לומר מאוד מנוגדים למה שחושב ויודע רוב הציבור.

וכמובן סיורי אומנות. לואר איסט סייד על הגלריות החבויות שבו והאוירה שהיא הרבה גם וגם. מגלה שתערוכות קרמיקה בניגוד למצופה (מבחינתי) הן ממש מרגשות ומענינות. וגלריה בDAMBO – ברוקלין שהוקמה בשנות ה70 ומייצגת רק אומניות נשים. A.I.R עד היום היא בבעלות קולקטיב אומניות שדואגות לייצוג נשים בגלריה ובכלל. עוסקות גם בלמידה וחשיבה משותפת על תכנים ונושאים שונים. כשהייתי שם היו 3 תערוכות קטנות ומענינות וגם הרצאה. זוכרת בעיקר את Mierle Laderman Ukeles אמנית שהיתה חלק מצוות הסניטריה של העיריה. היא הגיעה לתפקיד הזה, אחרי שמצאה את עצמה עם כל התיאוריות הפמניסטיות שלמדה והאמינה בהן מגדלת ילדים בבית והתחילה להתחרפן. תוך כדי התחילה להתעמק בעבודות היום יום והגיעה לנושא הזבל. משם התחילה במסע של אמירת תודה לעובדי התברואה שפגשה באזור שלה, מה שהפך למשרה של אמנית\אנתרופולוגית במחלקת התברואה, במסגרתה ראיינה את העובדים ונתנה במה לסיפורים ולתפיסות שלהם. וגם עברה עובד עובד במשך שנים ולחצה להם את היד לתודה. תודה על שמירת העיר נקיה ובריאה. זה היה חלום שלנו לעשות בחירייה שלא קרם עור וגידים.

והיה גם סיור גינות קהילתיות באיסט ווילג’, סיור ספונטני ביום מקסים שתפס את הגינות בדיוק עם הפתיחה שלהן אחרי תנומת החורף. המון גינות, כל אחת אחרת וכל אחת פינת קסם קטנה בלב המהומה.
לתערוכה על דיויד בואי (שפרסומת שלה שפגשתי בתחנת סאב ווי, היא תמונת הפוסט הזה) עוד לא הגעתי…

טיולים בטבע הקרוב והרחוק, נותנים לי הרגשה שתפיסת הטבע שלי השתנתה. האביב והירוק שחזר ובגדול והמרחבים האינסופיים של טבע מופלא שיש כאן בכל מקום, מבינה פתאום שחושבת על טבע אחרת ממה שחשבתי בארץ. הדימוי של עץ למשל, השתנה בעיני, העץ שלי גדל וגבה והתעצם וירוק כל כך. פריחה היא עכשיו פריחה של עצים ופחות של מרבדים ולירוק יש המון גוונים חדשים. שלא לדבר על מקורות מים עוצמתיים. ומרחבים אין סופיים של אוקינוס, של ירוק, של כבישים וגשרים. אבל עדיין בפנים…מתגעגעת למדבר.

אמא ואבא הגיעו לביקור, הרבה התרגשות לקראת ותוך כדי. רצון להראות להם מה שאנחנו אוהבים כאן וגם מה שפחות. שירגישו את החיים שלנו במקום האחר והרחוק הזה שהוא כרגע הבית שלנו. אתגר להעביר את התחושות האלה ולחבר אותם לשגרה האינטנסיבית של הילדים. לאינטנסיביות של העיר ולמרחבים העצומים של הטבע. לכל הגודל הזה ולנקודה הקטנה שהיא גם רחבה ועמוקה של החיים שלנו ביום יום.

מחפשת לימודים לשנה הבאה ורוצה לחשוב ולמצוא משהו שיהיה לי מדויק לצורך להתפתחות ולמידה. משהו שיפרה ויגרה את היצירתיות, שיתאתגר במידה ובעיקר ירגש וימלא. עוד אין לי מושג מה, איפה ואיך.  מגששת וחוקרת, מתוך שאיפה ואמונה שיגיע הדבר הנכון. יש מבחר ענק של קורסים באוניברסיטאות הרשמיות וגם המון ארגונים מעבירים כל מיני סוגים של השתלמויות. כרגיל כמו בכל מקום ובעיקר בתפוח – מבחר אינסופי מטורף והאתגר לדוג מתוכו את הדבר הנכון. או כמו תמיד לדעת מה החלום זה החלק הקשה, להגשים אותו זה כבר הרבה יותר פשוט.

ויריד פשפשים ענק ליד בוסטון. Brimfield Flea Markets חמישה ימים של אזור שהופך להיות שוק פשפשים עצום בגודלו. אי אפשר להספיק הכל ביום אחד. אנשים באים מכל היבשת ומכל העולם. המון מהכל, המון סיפורים של אנשים ושל חפצים.
חלמתי למצוא רהיטים שווים ומיוחדים, מצאתי רק קשקושים די שווים. שנה הבאה כבר אהיה מומחית ואצליח יותר.

והילדים גדלים להם. מהר מאוד. על מתן ממש רואה ומרגישה איך הוא משיל את הילדות ומתבגר לו. וזו תחושה מוזרה אפילו שחווה אותה כבר פעם שניה. מרגישה מופתעת ומשתדלת להתרגל לרעיון. בלי קשר גם שמה לב כמה הם עסוקים וכמה זה לא מובן מאליו. נועם השקיע העונה בכדורגל ושיחק במועדון של טנפליי. תמוז ממשיכה להיות מושקעת בצופים ועסוקה בזה כמעט 24\7. מתן מצא קבוצת חברים שמפעילה באופן עצמאי משחקי כדורגל ולאחרונה (אחרי שנשברתי מהאיסור שהיטלתי) גם שוקע כמו כולם בפורטנייט…מזל שבין לבין, אנחנו גם מצליחים להגניב כמה טיולים משפחתיים ומדי פעם ארוחות ערב משותפות.

מקווה שהפעם הבאה לא תהיה כזו רחוקה וגם תיכף מגיעים לביקור קיץ בארץ.