מעבדת כתיבה. מקום להשראה וזמן לבחון את הכתיבה שלי ולחשוב עם עצמי ועם קבוצת כותבות. ניסויים בהבנת הדרך הטובה לי לכתוב עכשיו. להכניס את הכתיבה למבחנות, להסתכל עליה ממיקרוסקופ או ההיפך להתרחק, להביט ולהקשיב לה לכתיבה ולנסות עליה מיני לקמוסים. שירה, פרוזה ואפילו הייקו. להבין שאני כבר כותבת את מה שאני רוצה וצריכה להמשיך במלאכה ולהעמיק בה.
תרגילי הכתיבה במעבדה מחזירים הרבה לילדות וזה מעניין לחזור לרגעים ולתחושות שלא ידעתי שזוכרת. וגם משימה ללכוד רגעים: רגע אחד מסיור בבוקרשט בנובמבר : סיור עירוני בבוקרשט. מדריכה מקומית, שבאה עם כל כובד חייה לספר על כובד חייהם של הרומנים. ומספרת לנו ולעוד זוג מאשדוד, שקל לי לתייג אותם, אבל אני לא באמת יודעת מי הם ומי היא. אני מרגישה שיש הרבה כאב, התלבטויות והחלטות דרמטיות שצריכות להלקח בחיים שלה. והזוג, הם באו להנות, טועמים שוקולדים ועוגות מכל הסוגים. לא חוסכים.נראה שזה המוטו שלהם.
המדריכה מספרת על צ’אושסקו. היא בונה את הסיפור שלו ושל האומה הרומנית ככה שלא נוכל לברוח מההשוואה לביבי ושרה. האישה מאשדוד לא רוצה להבין, אולי היא רוצה להבין דברים אחרת אולי היא רק רוצה להיות בחופש.
רגע שני מתערוכה שראיתי לפני כמה שבועות במוזיאון תל אביב : תערוכת סדנאות ההדפס במוזיאון תל אביב. אריק, אמן דפוס בן 90 אומר שהוא אופטימי. במצב המחורבן הוא אופטימי. 90 שנה הוא חי בארץ הזאת, תמיד קשה ותמיד החיים הולכים ומשתפרים. עוברת לתערוכת האימפרסיוניסטים – לתפוס רגע חולף.
כל אחת מהכותבות מקבלת שעת תשומת לב. אני ניצלתי את השעה שלי ושיתפתי בשתי דוגמאות כתיבה, סוג של התחלת ממואר וכמה פסקאות מהבלוג. הממואר הוא כתיבה שהתחלתי בפועל לפני יותר מעשרים שנה, לפרויקט הגמר של התואר הראשון בעיצוב גרפי וכל כמה שנים אני מגלה איזו השתוקקות לחזור אליו. משימת דייג הפסקאות מהבלוג, שעשיתי בעזרת שני קוראים נאמנים (תודה אמא ואסף) גרמה לי לגלות כמה אני אוהבת את הכתיבה הזו. מרגישה שגם מעיזה לומר שאוהבת את התוצאה. יש לי קובץ בו מונחים כל הפוסטים על מסמך אחד שכבר יש בו 190 עמודים, הופתעתי כמה קשה בחירת הפסקאות ועיקר ההפתעה היא שאני היא זאת שכתבה את כל מאות הפסקאות האלה.
העזתי לומר שאחד החלומות המרכזיים שלי הוא לקחת נושאים חברתיים ולחקור ולספר אותם דרך ראיונות וסיפורים אישיים אנושיים. שאני הכי רוצה לפתח כתיבה חברתית, יכולת לתאר מצבים ותהליכים אישיים וקהילתיים, זה נושק לתחום המקצועי שלי וגם אחד הדברים שהכי מענינים אותי.
על הממואר סיפרתי דרך סיפורי ילדות, זו שתמיד נראית לי פריוולגית ורגילה מדי, נטולת דרמות של עוני, הזנחה או פריפריה קשוחה, כאילו מה – גדלתי בעומר, בשכונת סמי יוקרה, בבית מתפקד ומפנק ובתוך זה מרגישה כל פעם איך הסיפורים שלי נוגעים באנשים, כנראה שאים סיפורי ילדות רגילים, זה תמיד מעניין. מרגישה איך נקודת ההסתכלות של איך נהיים מי שאנחנו, דרך הקשרים של זהות ומקום, גורמת לאנשים להבין דברים על עצמם ועל הארץ הזאת והעולם.
נזרע בי זרע להפוך את המילים והסיפורים להרצאה או לסדנה, כותבת כאן את החלום המתגבש, כדי לשים לי סימן דרך ולחשוב עם עצמי ועם היקום איך מקדמת את זה. רעיונות יתקבלו בברכה.
סדנה שעוסקת במקום וזהות, שמזמינה לבחון את השייכות של כל אחד דרך מקורות הזהות שלו.ה ובעבודה שלי עם קבוצות שעוסקות בתחום הקהילתיות לשאול איך לחזק את תחושת השייכות דרך מרחבי שייכות והעמקת קשרים והקשרים.
שליחים מילדותי | יהודה עמיחי
וכל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי
כדי להביא משם דברים שהשארתי אותם או שכחתי,
כמו מבית שעומד להיהרס,
או כמו רובינזון קרוזו מן האונייה השוקעת לאט
אל האי, כך אני מוציא מילדותי
דברים וזיכרונות להמשך חיי
בעבודה. לקוח ופרויקט חדש שמצטרף לאלה שקיימים וממלאים אותי בתחושת עשייה ומשמעות. כרגע מתחזקת כמה לקוחות פעילים ועוד כאלה שמתבשלים, את הכתיבה, אסיסטנטית בקורס TAE ולזה מצטרפים עניני המחאות וההתנדבות בצופים. בתוך כל העשייה ומסע העצמאות שלי, אני מוצאת רגעים של בהלה ורגעים של הבנה. רגעים של סיפוק וגם כאלה של תסכול. לפעמים מרגישה שכל העשייה וההתפתחות המקצועית הן סלט של התלבטויות והצלחות, תיסכולים וכיבושי פסגות, כישלונות ולמידה מהם ובעיקר הליכה בשבילים לא סלולים. זוכרת כל הזמן שלא הייתי מוותרת על זה ומרגישה שזו הדרך שלי, יש בה את החופש שאני זקוקה לו, גם אם לעיתים די קרובות הוא לא מרגיש חופש בכלל.
נדרשות המון השראה ויצירה מתמשכת. נבירה במאגרים פנימיים והמון הקשבה ותשומת לב לתהליכים שעוברת כדי לראות אותם, להבין אותם ולצלוח את הצמיחה מהם. לפעמים אני רק יכולה רק לחכות להשראה שתגיע. כבר יודעת שאין טעם לדחוק בה או להטריד רק לסמוך על זה שתגיע, בזמנה. מזכירה את זה לעצמי כל פעם שפשוט בא לי לסגור את הדלת, להתכנס בעצמי ולנוח מלהמציא אותי, גם את זה אני עושה מדי פעם. אולי יכולה יותר.
כמעט סיימתי פוסט בלי אמנות. אבל אתמול בדרך לשדות נגב הספקתי לדגום את זומו שער הנגב, בקיבוץ ברור חייל. תערוכה בחדר האוכל הנטוש והמוזנח של הקיבוץ המפורט שמספרת כמה סיפורים על הקיבוציות, על ה7 באוקטובר, על אומנות והכח שלה. לתערוכה קוראים התאספות. היא אוספת ומאספת חלומות, פחדים, תוכניות שהתגשמו וכאלה שלא, אבל ועצב וגם שמחת הקיום והיצירה. יש בה הרבה פרטים ועברתי בינהם די במהירות. מאיורים קסומים בעט על נייר של ויטוריו קורינלדי, בן הקיבוץ ואדריכל חדר האוכל, שעזב את הקיבוץ עם ההפרטה. ולעבודות של סמיון אלקסנדרובסקי שהגיע למפגשים עם נשים מקיבוצי האזור ויחד איתן פגש את הילדות שהן היו. יעל אור שיצרה את שדה העגבניות האדום כמו אצל אבא שלה במשק במושב בעוטף.וספיר אפריים שכותבת מתכון להחלמה. על שבר בטון שמזכיר מיגונית היא כותבת מתכון למטבוחה של אמא שלה. בי זה עורר מחשבות על רגעי אימה במיגונית ומה חשבו שם האנשים. גם לאבישג שאר ישוב יש צילום מכונן של צלחת חרסינה שבורה המנסה לשוב לעצמה. ועוד עבודה אחרונה שאני מזכירה – זיוה ילין חברת קיבוץ בארי מייצרת רהיטים מנייר אריזה חום ודבק שהם בעצם קליפות נייר רייקות ותלושות שמייצרות ביחד סלון חסר דופק. סעו לראות.
(בתמונה הראשית נחמה גולן עם כלי שפה. מיצב מכלי כסף שהגיעו לארץ מאירופה בשנות ה30 ועברו עיבודים מגוונים)
לוחצת לשליחה וממריאה תיכף לרומא לפגוש את תמוז אחרי חצי שנה של געגוע.