החזית הפנימית

לפעמים אני ממש רוצה להיות יותר קלילה. לא לחפור ולהעמיק בדברים. לקבל אותם כמו שהם בלי לחשוב שאני צריכה ללמוד אותם, לפעול למענם, להשפיע, לשנות, להשתנות. פשוט לחיות בתודעת – זה מה שזה. בלי מחשבות אקסטרה. סתם ככה להיות עם מה שקורה בהשלמה, בחמלה, בהבנה. עם המציאות כפי שהיא, לעבור דרכה באלגנטיות, בהליכה זקופה ובטוחה בלי שהיא מטיחה בי את עצמה, לא דוקרת ולא סורטת. שויין.

מחפשת השראה, שתגיעה בזמנה החופשי, בלי להלחיץ אותה. אז יוצאת לעשב קצת בגינה ולתת דשן לאוכמניות כמו שכתוב לי ביומן לעשות. אחרי כמה ימים קרים ממש חם לי בחוץ ואני אפילו מתחילה להזיע. חושבת על היומן והלוזים של הייקום. מתי חם מתי קר, מתי קשה מתי קל. מספרת את העציצים והעדנית שבכניסה ומסירה ענפים מתים ועשבים סוררים. פעם חשבתי שאני אוהבת גינון. האמת שאני בעיקר אוהבת גינות פורחות וירוקות, כאלה עם מלא נשמה ובלאגן, פרועות, לא מהונדסות, ומסתבר שגם לא כאלה שדורשות ממני לעבוד אותן. לא ממש מוצאת לזה זמן וכוחות. גם לסדר ולנקות את הבית אין לי לאחרונה בהכרח כוחות, המזל שזה קורה לי ופשוט מוצאת את עצמי עם סמרטוט ביד מול מה שצריך.

שואפת לקדם שלושה דברים שכולם כרוכים בכתיבה והמון חשיבה. יושבת מולם. מנצלת זמן שיש לי פחות עבודה בחוץ. מנסה לעבוד פנימה והזמן נוזל ממני, הימים טסים ואני מתקדמת לאט. רוצה לחשוב שההתקדמות היא כרגע פנימית ולא בהכרח נראית. תהליכי הבשלה של רעיונות שהנצו ועוד לא הפכו לפרי. יודעת שנדרשים תהליכים מורכבים ונדרש זמן ושאי אפשר להאיץ וברוב המקרים אי אפשר לראות אותם ממש קורים, אפשר להאמין שזו דרכו של הטבע והם יקרו בקצב שלהם ומכוחם שלהם. עובדת על טקסטים שאמורים להפוך לשימושיים. טקסט אישי שעוסק בשייכות, זהות ומקום שאני רוצה להעמיק בו, לעבות אותו ולהפוך אותו לסדנה מעשית. טקסט שני הוא למידה על פוקוסינג ויצירתיות שאני לומדת עם עצמי דרך קריאת עומק בספר “איש לומד לעוף” של רונה רענן שפריר וטקסט שלישי הוא המשגת מודל הביחד שאני עובדת עליו בTAE. בקטנה.

בנתיים הימים עוברים והמילים נולדות בקושי. אני מפנה להן זמן לבוא והן באות לאט. כמו חקלאי שגייס כוח עבודה לקטיף, הפועלים עומדים מתחת לעצים ומחכים שהפירות יהיו מספיק בשלים והוא מתוסכל על בזבוז הזמן והכסף. כועס על עצמו, על הפועלים, על העצים ועל הפירות שלא מצליחים לתקתק את הקטיף. ככה כנראה לא נולדת יצירה חדשה ולא מבשילים פירות או רעיונות. יודעת שצריכה סבלנות, שהימים שעוברים מול המסך או המחברת הם חשובים גם אם כרגע לא רואה את התוצאות שלהם. ובנתיים שמה לב שכותבת לבלוג או נזכרת במענים ותשומות לב שרוצה לתת. לא איחלתי רמדאן כרים לחברות המוסלמיות שלי ומתפנה לברך אותן לחג ולשאול לשלומן. נראה שהן די מנתקות את עצמן מהמציאות ומתכנסות בפנימה. אחת כתבה לי שהיתה לבד כל החודש. היתה חייבת הפוגה מהכל ואפילו לא נסעה להורים שלה. אני ככ מבינה את הצורך הזה ובמקביל שוב תוהה כמה היציאה שלי החוצה, העשייה והמחאות תורמות לי? תורמות למצב? אני באמת לא יודעת. מרגישה שהמחאות משכנעות את המשוכנעים, מטרילות את המתנגדים ומעמיקות שסעים שיתקשו להתאחות וגם נותנות לנו, למפגינים, תחושה, שכנראה יש לה בסיס שאנחנו מצילים משהו מהותי, נלחמים על הבית שלנו.

קראתי ספר. אחרי הרבה זמן שלא. הצלחתי לצלול לתוך ספר ולהנות מהקריאה. דרור משעני “התמונה הקטנה, יומן לא- הירואי”.  זה יומן אישי ודי חשוף שמשעני כתב בשבועות הראשונים לאחר השבעה באוקטובר. הוא כותב בזמן הווה ומתאר את ההשפעות של המלחמה עליו ואיך היא משנה אותו, את המשפחה שלו ואת החברה הישראלית. במקור היומן בכלל נכתב עבור שבועון שווייצרי לקוראים שלא חוו מלחמה מקרוב ואחר כך יצא גם כספר בגרמנית ובאופן לא מתכונן יצא לא מזמן גם כספר בעברית. הוא מתאר את ההתמודדות שלנו כאזרחים, בני זוג והורים שבוחרים לגדל את הילדים שלהם בישראל. זו כתיבה מזוקקת של המצב וסגנון כתיבה שאני מאוד אוהבת ומנסה ללמוד.
באחת ההפגנות פגשתי את טל שהיתה איתי בסדנת הכתיבה האחרונה, שאלה אותי איך אני מתקדמת עם הכתיבה? כמה שאלה תמימה כזאת יכולה לעורר תסכול וגם להניע לפעולה. חושבת על הכותבים המקצועיים, שהמציאות חולבת מעטיני הכתיבה שלהם זרמי מילים ומחשבות חכמות למיכלי קבצים ענקיים שיוצאים אל העולם ומוסיפה פסקה קטנה בטקסט שכותבת, פסקה על פחד. זה נושא שאני רוצה לחקור כבר הרבה זמן ולייצר סביבו סוג של מיני מחקר חברתי. זה עוד לא קורה אבל המשכתי להתחיל את הרעיון. והנה הפסקה הראשונה כולל הזהרת טריגר שהיא קצת מפחידה…

פחד. לפעמים אני בכלל לא פוחדת. אני די מלאה באומץ, בביטחון בעצמי, בצדקת הדרך שלי. לפעמים די נדירות אני ממש רועדת מפחד. הוא משתלט עלי. עולות בי חרדות ברמות של מקומות סגורים, קור וקליפות תפוחי אדמה. לפעמים אני פוחדת שהכל יתמוטט עלי שאשאר לבד והכי אני פוחדת שיקרה משהו רע לילדים שלי למישהו שאני אוהבת. פוחדת שיכאב. פוחדת שהרוע והקושי של העולם יגיעו גם אלי שהלב שלי פשוט ישבר לרסיסים כמו שקורה להרבה אנשים מסביב, שאצטרך לצאת למסע הרכבה שלו מחדש ולא יהיו לי כוחות. פוחדת שלא יהיה לנו כסף, שנהיה רעבים שנצטרך להיות מאוד מאוד מחושבים. פוחדת מאנשים חשוכים, משלטון ערל לב, מחיים נטולי חופש, פוחדת לפשל בעבודה לפשל בחיים שיקרה למישהו משהו רע באשמתי. פוחדת מתאונות, מחיים בלי אהבה, בלי משמעות וריגושים. ואז אוספת את עצמי. מזכירה לעצמי שאני בטוב. שאלו רק מחשבות ובנתיים הרוב בסדר ומגיע איזה סימן טוב מהיקום ואני מתמלאת בהודיה ובביטחון שלי ומרגישה שכרגע ממש בסדר ואפילו בסדר פלוס.