הדרך לומר אני. עובדת על זה.

יש הטוענים שכתיבה היא הדרך שלי לומר אני, לומר הקשיבו לי, ראו את הדברים דרך העיניים שלי. בשבילי, כתיבה היא דרך שלי להבין את עצמי, לפגוש אותי ולתעד. לעשות ספירת מלאי של הדברים שהם על המפה שלי פיזית ורגשית בחודשים האחרונים ודרך זה לאפשר לקוראים לפגוש אותי גם. מתנת הכתיבה, כשאני מצליחה לתת אותה לעצמי, היא סופר מתגמלת. מזמנת לעצמי הזדמנויות לכבודה של המשימה, בנתיים הן מגיעות מאוד במשורה, ההזדמנויות. מנסה לכתוב כמה דברים שרוצה להתקדם איתם, מנסה לפנות לי זמן ויודעת שהוא פשוט יגיע בזמנו שלו.

יום של השכמה מאוד מקודמת, מאוד מאוד אפילו. נסיעה הלוך וחזור עד יער לימונים בואך צפת למחנה קיץ, משמרת בישולים של בוקר ואחהצ. לפעמים אני לא עד הסוף מבינה למה אני מארגנת לעצמי אתגרים, אבל בתוכי יודעת שזה נכון ושיהיה ממש בסדר. והיה הרבה יותר מזה. לנסוע מול הזריחה, לראות את הבנים בשטח שמחים, מאובקים ומלאים באנרגיות טובות של עשייה וחברה, לחוות את המבנים, לספוג את האוירה המחשמלת של הצופים. במחיר של מעט שעות שינה, 350 קמ וחיתוך של שני טון מלפפונים לפרוסות עגולות. לגמרי שווה.

ניסיתי תקופה מסוימת לעמוד באתגר של ג’וליה קמרון, בדרך האמן. ולכתוב כתיבת בוקר לאורך תקופה. מקווה שגם אצליח לחזור לזה ולהמשיך לעוד תקופה בהרגל המבורך. בכלל כתיבה חופשית היא כלי מצוין להבנה פנימית. כשחוזרת אחורה לקריאה של הטקסטים שנכתבו, מגלה את הדברים העיקריים שמעסיקים אולי בחיים בחודשים האחרנים. שינוי מתבשל בתחום התעסוקה ופיתוח הקריירה. הילדים שגדלים והשיחות איתם, ההורים, הוכרת תודה על כל הדברים הטובים. חלומות מוזרים שכמעט תמיד הם סביב הילדים. בלי קשר מנסה להתמיד ומחזיקה די יפה את משימת הכרת התודה. של כתיבה (כמעט) יומית של תודה לאנשים שסביבי ותודה לעצמי. חשבתי שאת החלק של התודה העצמית יהיה לי קשה ומגלה ששניהם לא קשים בכלל והוא אפילו יותר קל. יש הטוענים שזה תרגול משנה חיים. בנתיים מרגישה את ההשפעה שלו, בכיוונון לטוב.

סיימתי קורס בשם “חיים מלאים” (של רוני ויינברגר), שיש בו מבט על האדם הפנימי שלנו ותפיסות מאורגנות של אנשים שהם בעשייה ובמודעות מאוד מדויקת ומתדייקת. מזכירה לעצמי שגם אני. לא תמיד תופסת את עצמי ככזאת וזה חבל. המקום השיפוטי שככ קל לי לפגוש ראשון, נדרש להשהיה ובחינה מחודשת, לנוכל התכנים בקורס… התוכנית גם מציעה לאמץ הרגלים. מה שתמיד מאמצת ברינה ומתעייפת בדמעה, די מהר. מזכירה לעצמי שאת אלה שכן עובדים לי, אני מהר מאוד מכניסה לקטגוריה המובן מאליו ומפסיקה לספור וכמו שהילדים שלי אומרים, “אז חבל…”.

ההקשבה לתוכנית נתנה לי כלים ונקודות מבט על דברים. מלאן דברים. חידוד כוונות, כחלק גדול מהעשייה.כהבנה שהכוונה, כשהיא מחודדת, היא זרע שאחכ נובט. וגם ההבנה שלמעשים דומים יכולות להיות כוונות מאוד שונות.
מושג ותפיסת ה’מספיקיזם’. כלפי עצמי וכלפי אזורים ודברים שונים אצלי.
מה עוד. סקר ארוך שנים של גאלופ לגבי השלומות – הWELL BEING של אנשים שונים לאורך עשרות שנים. המסקנה שקודם כל בריאות ואנרגיה פיזית, שתיים – מערכות יחסים ואהבה. שלוש – כסף (יש סף מינימום וסף מקסימום, בתוך תחומי הסף, זה כבר לא משמעותי המספר). ארבע – עבודה וקריירה וחמש – קהילה, חיבור למשהו גדול מאתנו. הסעיפים מדורגים, אבל אם אחד מהתחומים יורד מתחת למינימום מסוים זה משפיע על הכל.
בנוגע לשיפוטיות, או השהיית שיפוטיות. ההשערה היא שקיים אצלנו מנגנון הישרדותי המתוכנת לסווג כל תופעה החולפת דרכנו כסכנה או לא, טוב או רע, אויב או ידיד, שחור או לבן. היום המנגנון הזה מופעל במצבים שהן רחוקים מלהיות מצבים מסכנים. והמשימה היא לשים לב, להכיר בזה שאנחנו מספרות לעצמנו סיפור ולבחון אותו לעומק כדי להצליח לראות את התמונה כיותר רחבה ומלאה ולהרחיב את השלביות בין הרגשה למסקנה חותכת. להיות רגישות למקומות בהן אנחנו מוסיפות משמעות והנחות ומסיקות מסקנות ומאמצות אמונות. אפילו אם נראה לנו שהדברים הם אמת לגמרי מוחלטת. לרוב הם לא. כלום אינו חד מימדי. “הלאה, מעבר לטוב ולרע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם” {ג’לאל א־דין רוּמי. משפטן ומשורר סופי מהמאה ה13}.
וגם שאין, פשוט אין צריכה-מוכרחה-חייבת. הכל בחירה.
במקום תשומות זמן לדברים להקדיש תשומות של תשומת לב.
להיות בנוכחות. נוכחות אנושית לפני הכל.
ויש גם חמלה ואמפטיה, הכרת תודה ולמידה מכל דבר. שק מלא תובנות ותפיסות.

תיק 512. 680 חוקרים ב–12 מדינות, מעל מאה עצורים ו–52 אלף האזנות סתר. סדרה מרתקת על איציק אברג’יל ומשפחות הפשע בישראל. מדברים בה על הקירבה המטרידה בין העולם התחתון לעולם הנורמטיבי. “אנחנו חיים בתחושה שהעולם הזה לא קשור אלינו, שיש פה שני עולמות מקבילים. זו תחושה שנסדקה. היום אני מבינה שאנחנו חיים אחד בתוך השני, ושאם לא ניקח אחריות להכיר את העולם הזה, זה יתהפך עלינו. המחשבה שזה הרמטי ומופרד, היא מחשבה מוטעית” (עדי מאירי וטל ברדה, היוצרות). אברג’יל, טיפוס כריזמטי ומרשים “הוא דיבר על שכונת העוני והמשפחה שהוא גדל בה, על הבידודים בכלא, על הסדק שנוצר בו, ואיך הוא למד לקרוא בכלא.” עצוב.
יצחק אברג’יל, שיש המגדירים כפושע הכי מסוכן שהיה פה אי פעם, גם היה כוכב של אחת מתוכניות המעגל. התזכורת שהייתי חלק פעיל בתוכנית הזאת וחלק קטן מעולם התקשורת שעשה ויעשה הכל כדי לקדם את עצמו, תוך התערבות וניצול אנשים ותהליכים חברתיים מכל מיני סוגים. כבר כשהייתי שם, הבנתי את זה, אבל לא עד הסוף. מתוך מנגנון של הגנה עצמית וגם צעירות והתלהבות.

נוסטלגיה. מפגשים מלאי התרגשות וזכרונות שגולת הכותרת מפגש קומונה לפני כמה חודשים ולפני שבועיים מפגש של שבט צופי דימונה. מעיף אחורה בזמן ומעורר מלא רגשות ומחשבות. עלי, על אנשים והדרכים שהם הולכים בהן בעולם, על אירועים מכוננים ועל כמה לאנשים שאני פוגשת יש תפקיד בחיי. וספירלות – איך המפגשים האלה בנקודות זמן רחוקות זו מזו, פוגשת את עצמי היום וגם את מי שהייתי לפני 30 שנה.

ומה עוד עשיתי, לשם התיעוד, מוסיפה רשימת מכולת של דברים, שאדע להזכר ולחגוג את ‘זמן האומן’ (עוד מושג של קמרון, שמדגישה את הצורך ל’תדלק’ בפעילויות שממלאות). ברשימה, זומו, המוזיאון שבדרך בנהריה, גיחה לשבוע העיצוב בבית הנסן בירושלים, סדנת ההדפס הירושלמית הכה מיוחדת, יום ניו יורק בת”א, סרטים מדוק אביב (מיכה בר-עם והנבחרות – סדרה על פוליטקאיות ישראליות, הייתי בהקרנה, לימור לבנת ויעל דיין שנכחו באולם, ייצגו את הנבחרות), גלריה עירונית ברמת השרון, ביקור כפול בחירייה, מפגשים נוסטלגיים, קורס הנחיית קבוצות בקונפליקט בנווה שלום (כמעט כל סוף שבוע בחודשים האחרונים), משימות חדשות בעבודה וגם שינויים, הרשמה לתואר שני בייעוץ ארגוני בבר אילן, סוף שנה בבית ספר ופרידה מחונכים, התמדה ביוגה, שבוע הספר וערימה של ספרים שרוצה לקרא. התחלתי עם המדריך לעוזרות הבית של לוסיה ברלין – שווה, קניתי עוד חמישה שמצטרפים לערימה הולכת וגובהת של ספרים בהמתנה. סדרה קצרה ביס, דיין – המשפחה הראשונה של ענת גורן, עוד איזה שני מילארד מחשבות, ימי הולדת לילדים ובטח עוד כמה דברים.

הקורס בנווה שלום מצריך פוסט נפרד וגם האדוות של מפגשי הצופים למינהם. מקווה שבקרוב.