יום ראשון ללימודים. הנה זה הגיע. החופש הארוך כל כך הסתיים והנה הרגע הזה של ההתרגשות לפני הכניסה לבתי הספר. זה היה לגמרי מודחק והפציע אתמול בערב במן התרגשות מפתיעה בבגרותה של הילדים. כמה הם גדולים. סך הכל עם כל הצער הגדול על סיומו של החופש הם הלכו חיוביים ואני מחכה לראות ולהרגיש איך יחזרו ואיך תבוא השנה הזו על כל אחד מהם. המסגרות כבר מוכרות, כמעט בלי קשיי שפה עם כמה עוגנים חברתיים ובכל זאת אתגר.
ואני, מוצאת את עצמי פתאום, רגע לבדי בבית. בבית מסודר ושקט, עם פנאי נפשי ופיזי לכמה משימות שמחכות יחסית בסבלנות, אבל בכל זאת מדגדגות כבר בקצות האצבעות. זה תיכף יגמר, אז מנסה להספיק…
החזרה מהארץ הזכירה לי עד כמה מעברים הם לא פשוטים עבורי. אם ההתחלה בארץ היתה לא פשוטה, גם החזרה לכאן היתה מבלבלת. שוב תחושה של מעבר ממקום שאתה חלק ממנו למקום שפחות או ההיפך… וכאילו כדי לבסס את התחושה של הזרות שכאן הגיעו כבר בטיסה מפגשים לא נעימים עם נותני שירותים, דיילים של יונייטד שהדגימו בהצטיינות קור וניכור עניני מול החום והחיבור שהרגשתי בארץ. היחס של הצוות בטיסה הדגים את ההבדל בין האמריקאים לישראלים, כמה הם מתורגלים ביחס עניני חסר אמפטיה. דבקות במשימה אחת לביצוע בלי יכולת או רצון להרים את העיניים ולהפעיל שיקול דעת. ושוב זה הגוף שמתקשה להתרגל שיש פה ויש שם ויש את מה שקורה בפועל…והרבה פעמים השם והפה הם הפוכים וכל הנוסחה הזאת מאוד מבלבלת.
והארץ עם כל מה שיש בה ויש כל כך הרבה בשבילי. הים הכחול והצפופ, שלא הספקנו ממנו מספיק, זה שמנקה את הנשמה אפילו שהוא די מלולכך. והרגשת הבית כשיש כל פעם כשכל החלקים נופלים בדיוק במקום עם אמאבא, אחיות, אחיינים, בני דודים וחברים טובים. אוכל טעים ודרכים מוכרות. כתוביות בעברית בכל מקום ובכלל.
בשבוע האחרון בארץ, היינו בירושלים. ירושלים של מערב ושל מזרח ומלא אירועי תרבות. קבוצת מיקוד נוספת ומטלטלת בצור באהר של נשים מהכפר. משפחתולוגיה צפופה ופסטיבל תיאטרון בובות של תיאטרון הקרון, נגיעות רכות ברגש. פסטיבל שפעם לא הייתי מפספסת וכבר שנים לא הצלחתי להגיע.
תיאטרון חפצים שהופך קומקום לקטר המסיע בזמן ומצליח להרטיט. ירח וגם כוכבים עדינים שנופלים בעזרת מספריים משרשרת מקסימה. פיקניק בגן הפעמון עם הופעות קצרות מלאות השראה. הקרון עצמו שהוא בכלל בית קסמים. חצר החאן שלוקחת אחורה בזמן עם המבנה, האוירה והאנשים המענינים, בדיוק לטעמי. תיאטרון מרגש, כמעט בלי מילים, שמצליח שוב להראות לי כמה מילים הן חשובות אבל גם כמה הן לא.
ואפילו מפגש עם קוראת בקוקטייל…שחקנית בחצר החאן שקראה לי בקוקטייל וודקה את העתיד המקצועי, היא שלחה אותי לחפש קאוביים וסחרחרות של סוסים בערבות אמריקה…
ואמריקה – טיול במעלה החוף המזרחי עד שמורת אקדיה. אוקינוס והרים, מלא אגמים ונופים מוטרפים. קמפינגים בתוך היער. עצים שמגיעים עד לחוף. זריחה קסומה מראש הר קדילק. גאות ושפל, מדורה ואוהל. בישולי שדה וחברים טובים של בית. נסיעות על כבישים ראשיים ובתוך עיירות חוף, על כבישים צדדיים ומסביב לאגמים. אין על הטיולים כאן.
וראש השנה תיכף מגיע ואפילו יש לנו חופש לכבודו. נוסעים לעוד קמפינג, עוד לא ברור איפה. תלוי במפת העננים והצפי של הגשם. עם כל הקיץ הלוהט והכל כך גשום שיש השנה, צלחנו שבוע של שישה לילות וימים בחוץ בלי להרטב (אם לא מחשיבים אגמים, אוקינוס וזיעה במסלול מאתגר).
כשיושבת מול היופי הבלתי יתואר הזה של הטבע. מול נופים של כחול וירוק. על אדמה וחול שמעניקים חיבורים עמוקים רוצה ללמוד להיות נטו בתוך זה, בהכרת תודה גדולה. לתרגל ולדעת להתמסר לרגע. להיות בכאן ועכשיו. וזאת לגמרי עבודה…המחשבות על להיות ועל מי אני ואנחנו, מתחברות לי לספר שקראתי בארץ “המצפן הזהוב” (תודה לקרן על ההמלצה…) טרם המשכתי הלאה לשני הספרים הנוספים בטרילוגיה ואני חושבת שגם לא לגמרי הבנתי את התובנות העמוקות של הסיפור. אבל לקחתי משם את המחשבה על אינסוף יקומים חופפים שמתקיימים במקביל שאינם מודעים זה לקיומו של זה, אך המרחק המפריד בינהם הוא רק פעימת לב אחת. ואפשר גם לחצות את שדות הרשע וכך להגיע לזוהר הצפוני או אולי לעוד מקומות, שם יש יכולת לדקק את העולם הזה ולראות דרכו לרגע את שאר העולמות. מי יתן.
המלצת ספרים נוספת, “חיים שלי” של עינת נתן. נתקלתי בחנות וקניתי, ממש נהנת לקרא. כתוב קליל וקליט ומזכיר לי איזו הורה אני רוצה להיות. איזה כייף לאנשים שהם יודעים לסדר את המחשבות שלהם בצורה כזו מאורגנת וגם לכתוב את זה. מרשים.
זהו, הילדים חזרו. מנסה לחלץ מהשתקנים שלי קצת חוויות ותחושות מהיום הראשון. נראה שיקח לכולם עוד זמן להתרגל חזרה למסגרת ולשגרה…
ובנתיים מאחלת לכולם שנה טובה ! של הכלה ושמחה! של לדעת להעריך את מה שיש ולחיות יותר בכאן ועכשיו, פחות בדאגות לעתיד. ואהבה ויופי, הרבה טבע וענין ובכלל הרבה טוב לעולם.
אמן!
אורית