לפעמים אני כותבת יומן בטיולים ארוכים. הפעם בכלל לא. צללתי באופן מלא לחויה הרב חושית ולתיעוד ולעיבוד לא נשאר כמעט מקום. אפילו צלמתי יחסית מעט לעצמי ולצבעוניות ולאוירה שמסביב. עשרה ימים בגוואטמלה, החזירו אותנו לטיול הגדול של דרום ומרכז אמריקה… הפעם עם חבורה מכובדת של שלושה מתבגרים. וגוואטמלה, ממש כמו שזכרתי. המקומות, המלונות, התחבורה, האנשים, השווקים. הכי חזקה היתה התחושה שלא השתנה כמעט כלום מסביב ב25 שנה. אותם שווקים, אותם מוצרים, האנשים לבושים אותו דבר, המכוניות ישנות, האוטובוסים הם סקול בס שסיימו תפקידם בארהב והגיעו למשמרת שניה. העוני, התשתיות הגרועות ואל עף שלא רוצה להיות ביקורתית עליבות, המון עליבות.
ותחושה חזקה שמכירה בעובדה שאני השתנתי, אצלי עלה סף הרגישות והתרגשות, בעיקר מהפערים שלתחושתי הלכו והתעצמו.
וילדים שלי שרואים פעם ראשונה עולם שלישי. רואים ולא ממש מבינים. לראות עוני כל כך קשה, נחשלות, גם אם מנסים לא להיות שיפוטיים. מעלה שאלות מענינות על מי האשמה ומה המשמעות מבחינה עולמית. מקבצי נדבות בני פחות מחמש וילדים עובדים בכלל ועובדים קשה. הילדים (שלנו) ניסו להבין בכלים שלהם מה רואים מסביב תוך נסיונות להכניס לתבניות מוכרות. כמו להשוות את עמדות הנשים שמכינות טורטיות בכל פינת רחוב לסטארבקס בניו יורק (שגם ממוקם בכל פינת רחוב).
העצב שזה עורר בי, גרם לי להבין שעוני, חולי והזנחה חודרים אלי בכל מקום שאני נתקלת בהם. גם אם זה לכאורה לא שלי. שהתובנה שהעולם מסתובב ומתקדם בקצבים שאינם מסונכרנים מפחידה ומייאשת. בפינה אחת רצים באמוק לכיוונים מסוימים ובפינה אחרת עומדים במקום או מתחפרים עמוק בבוץ ולא זזים בכלל. זה מתחבר לי להרבה שיחות פה, סביב נושא החזרה לארץ. יש כאן נטיה לאנשים לומר שנוח להם לחיות פה כי המצב בארץ גרוע וכאן הם לא מרגישים שייכים למה שרע. אז מבינה שאצלי אין לזה שום קשר. כשעצוב ומכעיס בארץ עצוב ומכעיס לי, לא משנה איפה אני נמצאת וכשעצוב ומכעיס כאן או בגוואטמלה זה עצוב ומכעיס. רק שלגבי הארץ מרגישה שיכולה לעשות את הטיפה שלי. וכשיש כאן שביתה (shut down – כבר חודש שלא מועברים תקציבים ל’משרדי ממשלה’ והרבה שירותים לאזרח, בעיקר לאזרח המהגר נפגעים והעובדים, שמניחה שרובם קשיי יום, לא מקבלים משכורות) וההשבתה נובעת מסיבות הזויות של נשיא מטורף וכוונות אנושיות רעות שיש להן השפעה עולמית, זה מתסכל מאוד, גם אותי.
יומן מסע. נועם סלע 
אנטיגאווה גוואטמלה
הר הגעש פאקיה גוואטמלהאבל חוץ מזה והמחשבות העמוקות על מצב העולם זה הראשון וזה השלישי, היה טיול מיוחד מאוד. הנופים והצבעוניות האחרות והאתגרים המשפחתיים היו מגבשים ומרגשים והשמש הו השמש…
משם חזרנו לקור. היום אפילו צללו הטמפרטורות למינוס 10 מעלות (צלזיוס) וזה יה חביבי פשוט קפוא. אבל השלג בנתיים מסרב להגיע השנה.
ובעיר, ראיתי את התערוכות החדשות בגלריות של צ’לסי. שהתערוכה שהכי נגעה לליבי היא תערוכה קטנה בשם “MY KITCHEN TABLE” של אמנית צעירה ששמה צ’לסי גיבסון. אמנית שהיא גם מוזיקאית מחוננת ומציירת דיוקנאות של בית. כמה פיוטי ומרגש. מישהי שמבינה (וזה כל כך לא ברור כאן) שבית הוא לא מטרים מרובעים וערך נדל”ני. שבית הוא הרגשה. שבית הוא תחושה. ואנשים ודברים ומרחב וזמן. הבית הוא היחסים שלנו עם הסביבה שלנו או בעצם עם עצמנו והקלישאה שהבית הוא בסוף כל כך פנימי ואישי. ועכשיו כשאני מסתכלת מסביב ומבינה שאוטוטו שוב יוצאים למסע ומחליפים בית ואוירה, זה עוד יותר נוגע ומרגש. ומשתדלת שלא יהיה מבהיל… רק יזכיר שיש לי את הבית הפנימי והבחוץ מתארגן בהתאמה.
LYNETTE YIADOM-BOAKYE אמנית אנגליה בת 40
Joan Semmel. אמנית אמריקאית ילידת 1932. ציורי עירום נשיים עוצרי נשימה
Oliver Jeffers אמן ניו יורקי,בן 40. במקור מבלפסט אירלנד. מאייר ספרי ילדים מחונן.וגם סיור במרכז מיחזור בברוקלין שיש לו גם זרוע חינוכית. היה מעניין לראות ולהבין איך זה עובד (ואיך לא עובד…) וכמה המרכז בחירייה בהרבה הרבה יותר מרשים ויצירתי (יששש!). מרכז המיחזור מקבל אליו (הרוב בדוברות דרך האיסט ריבר) את הפסולת המופרדת של העיר. לפחות חצי ממה שיכול להיות ממוחזר בכלל לא מגיע אליהם, כי לא מצליחים לקדם כאן את ההפרדה במקור והרוב (85 אחוז מהפסול העירונית) נוסע למרחקים ארוכים, עם שאר הזבל למטמנות ב9 מדינות שונות. מה שכן מגיע למרכז מיחזור, ממוין באופן מכני ומופרד לזרמים של נייר, זכוכית, פלסטיק ומתכות. גם כאן כמו בארץ ואפילו יותר עומדן השקיות הוא המטורף ביותר ומגיע ל30 טון ביום, כרגע אין לזה לקוח למיחזור וזה הולך להטמנה. מה שמעניין להבין, ועוד לא הצלחתי ממש, איסוף הפסולת בעיר נעשה בנפרד מעסקים וממגורים. על המגורים אחראית העיריה ועל העסקים חברות פרטיות, באחריות העסקים.
וסיור בקווינס, באזור בו התקיים פעמיים היריד העולמי. הראשון בשנת 1939 והשני ב1964-1965. סיור מודרך מעורר מחשבות על העולם ואמריקה. עם אייקונים מפורסמים מסרטים ופתאום רואים במציאות ומתחברים לסיפור של העיר והחיים. על קפסולה שהטמינו שם ב39 והכניסו אליה את תמצית החיים העכשווים, נכון לאז. וגם עידכנו שוב ב64. מה שאמור לשרוד עוד 5000 שנה ולספר אז את הסיפור של החיים היום. והכי מרשים יש שם דגם ענק של העיר כולה שהוא ממש ואו! לראות את העיר הגדולה הזאת בקטן (אולם די גדול, אבל בכל זאת) עוזר להבין את המבנה שלה על כל חלקיו.
המלצה על סרט שהגיע לכאן אתמול, במסגרת הסינמטק של הסרטים הישראליים “זהב שחור” של אורי ברבש והדס קלדרון סוצקבר. סרט על אברהם סוצקבר (סבא של הדס), משורר אידייש שיש לו סיפור חיים מטורף שעובר בגטו וילנה ובמבצע הצלה מהיערות במטוס מיוחד ששלח סטלין, עדות מפורסמת במשפטי נירנברג ו60 שנה בארץ ככמעט אנונומי. משורר ששפתו גססה למוות לאורך חייו. שירים מרגשים ואורי ברבש אחד חכם ומוכשר שהציג את הסרט, אחד שיודע להביא סיפור ולהכניס אותו בחץ ישר לתוך הלב. כמעט שלא הלכנו כי זה נשמע כל כך ביזארי סרט על משורר אידי ועוד בקור שהיה כאן אתמול (וחצי גמר פוטבול…). מזל שלא ויתרנו…והקטע להבין שהאידיש והמשמעות שלה מנסות לחזור ונלמדות כאן בהמון פקולטות עם חברה צעירים שעוסקים בזה.
מאז הסדנת כתיבה ובכלל מנסה להגיע לכתיבה של מעבר לבלוג ולצלול לעומק של טקסטים, מגלה לאכזבתי, שאני עוד לא שם. המילים רצות לי בראש, מדי פעם מפתיעות אותי, אבל לא מגיעות למסך. התחלות של דברים, משפטים שמחכים להמשך, מילים בודדות ואבודות אולי סוג של מחסום כתיבה. קראתי את אשכול נבו החדש שגם מדבר על קשיים בכתיבה וגם שקעתי במיכאל שלי ושניהם מעוררי קנאה ביכולות תיאור וכתיבה. בנתיים הכתיבה היחידה שקולחת לי באופן יחסי היא הכתיבה האישית שבה אני מרגישה כמעט בבית. מבינה שבנתיים אשאר עוד קצת בפיג’מה, עד שיבשילו הרעיונות והכוונות למילים ופסקאות ומשם בשאיפה להתלבש ולצאת החוצה…אולי…
מקסים. פשוט כיף לקרוא