איסוף הביחד

כבר מרץ ותמוז בבית כבר כמעט חודשיים ומפגש הפסגה ברומא בינואר טרם תועד. שתי ילדות ושתי אמהות, שמתחו את החבל בינהן למרחקים ארוכים למשך חצי שנה. בין חיבוקי פגישה ואיסוף הביחד אמא ובת בת ואמא, היה זמן ופניות לחיבור המחשבות והחוויות שעברו ביבשות השונות ונפגשו בסמטאות רומא לאיחוד מרגש. איחוד שהרגיש כמו תמצית קפה איטלקי, תמצית חזקה ומעוררת, כזו שממלאה את הגוף ואת הלב בחמימות הנדרשת של האהבה, השמחה וגם מרירות מסוימת של אתגרי החיים. כמו עם מרקר זוהר סימנתי רגעים מהמפגש על לוח הלב שלי, מבילוי של חמישה ימים נהדרים בדירה נחמדה, בקור יחסית סביר, בעיר שהיתה מזמינה ונעימה. איזה כייף היה ! ואיזה כייף שתמוזי בבית !

ביחד ננצח רק שהעולם מסביב מאיים לקרוס. כל כך הרבה ממה שהכרנו או חשבנו שאנחנו מכירות ומכירים כבר לא איתנו. א.נשים, ילדים וילדות, חיילים וחיילות, סולידריות, תחושת ביטחון וקצת יציבות או לפחות איזו אמונה בצדקת הדרך, כולם התמוטטו עלינו וממשיכים בדרכם הנחושה מטה ועוד מטה.
מרגישה שאני מבינה היום את הרוב השקט במשטרים נוראיים, לא נעים להודות אבל כבר שנים אני באופן די רשמי חלק מהרוב הזה. בסוף וגם תוך כדי אנחנו למעשה משתפי פעולה עם המשטר ובטח עם הצבא. בשנה וחצי האחרונה אי אפשר לברוח, להדחיק או להתעלם מההבנה הזו.
נשים שיכלו להיות אני שוכלות ילדים שיכלו להיות שלי וכולנו ממשיכים לשלם מחירים כואבים כל כך ועדיין לא מצליחים לשנות כלום. אנחנו ממשיכים להסכים שבשמנו ישטחו רחובות בג’נין ובשכם ויתגאו באלה שכבר שיטחנו בעזה תחת מדיניות כושלת ומחדלים בלתי נגמרים. ממשלה נוראית מול אויבים אכזריים, שמקדמים כל אחד חזונות בלהות. והממשלה הזאת עוד בשלטון וכלום פשוט כלום לא מצליח להזיז אותה מהמקום, בנתיים. וגם בחירות שלא נראות באופק או ממשלה חדשה שתקום ותפעל בשיטה הקיימת, תביא איתה שינוי? אני לא בטוחה כבר בכלום.

מוזיאון הרצליה והמשכן בעין חרוד. בהרצליה יש תערוכת טקסטיל מרגשת גם ביצירות המוצגות וגם ביצירתיות של מלאכת האוצרות. הרעיון לאגד יצירות טקסטיל מגוונות כל כך בתערוכה אחת, הוא גאוני. היו שם כמה רגעים עוצרי נשימה, כמו זה מול עבודה של תומר לחם שיצר לוויתן ענק מחוט כותנה טבעי, צבע ונול. או הציירת, פאטמה אבו רומי שמציירת שטיחים בכישרון בלתי ניתן לתיאור ודרכם מעבירה רעיונות ותחושות על זהות ושייכות וגם גלי כנעני שבנתה מערך של שתי וערב מספרים. במקום חוטים ספרים במקום הנול מדפים, זה פואטי ברמות אחרות.
בעין חרוד, במשכן, יש כמה תערוכות בו”ז, אחת מהן היא ‘שולחן השבת – טיש’, יש בה כמה נגיעות חדות בזהות ובנפש היהודית-משפחתית -לאומית שלנו. עוזי עמרני, עטף שולחן שבת עמוס בכלים ו’אוכל’ במדי ב’ צבאיים. ממש עטף. הכסאות, השולחן, כלי האוכל, החלה, המפה, הכל מצופה במדים. עמרני הוא אמן־רב תחומי שמכסה אובייקטים בבדים טעוני משמעות ויוצר עבודות שעוסקות בקרע, בקושי ובטראומה וגם מבקשות לאחות אותם. קראתי עליו קצת ועל סיפור החיים שלו שהוא עלילה סוערת עם סיפורים וחוויות שמן הסתם באים לידי ביטוי ביצירה. העבודות מנסות לאחות את הקרעים של חייו, של המשפחה שלו, של הסביבה שלו וגם של המדינה שלו. שלו – שלנו.
בבית שטורמן יש תערוכה על הפירוד של עין חרוד. עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. הריב הגדול שפירק קיבוצים, פירק משפחות על ויכוח שהיום קשה להבין את המהות שלו. אני די בטוחה שעוד כמה שנים, הלוואי שלא הרבה, יהיה קשה גם להסביר את המחלוקות של היום.

גם הטבע מרגש ביצירה שלו. בפריחה ובירוק, צבעים וריחות של חורף. שקיעות שמצליחה לראות לעיתים, ירח מלא, רקפות וכלניות ביער, עצים מלבלבים בגינה. גשם ששוטף וממרק את הנוף, שקדיות שהן שיא הריגוש של הפריחה החגיגית. נחל השופט שגנבנו בו יום לכבוד יומההולדת של דותן. חשבנו שנהיה לבד באמצע השבוע וטעינו גם לגבי השמורה וגם לגבי הדרך שהיתה פקוקה. מזל שמרבדי הפריחה, המים והשמש המלטפת חיפו על שעות הנסיעה הארוכות. מהנחל עברנו ישר להפגנת חירום ברחוב עזה בירושלים. קשוח.

במישור של העבודה אני בפתח תקופה של לקוחות חדשים, התחלות חדשות שרק נבטו וטרם התקבעו. מחכה, מנסה בסבלנות, שיסתדר. שוב מבינה כמה הדיוק של מה אני מחפשת עוזר לדברים למצוא אותי. בשבוע שעבר שמתי לב לתודות שאני מקבלת. תודות שאני רגילה להדוף או רק לשאוף אותן לרגע ולתת להן לחלוף. מנסה לעצור לשים לב ולברך עליהן, על התודות. תודה מקבוצה שהנחתי ואני אמורה להפרד ממנה, וגם מהנהלת התוכנית שהקבוצה היתה חלק ממנה, תודה מתהליך שליוויתי והוא לקראת סיום, תודה שאני גם מזהה בעיניים ומרגישה בלב מיזמיות שאני מלווה לאורך זמן, מחמאות בראיון שעברתי בהצלחה ומהממליצים שדברו איתם. תודה מחברה שדייקתי לה תובנה, תודה ממשתתפים בקורס שאני אסיסטנטית בו. ימים מבורכים…

מדייקת שוב את החזון המקצועי שלי. יודעת לומר בביטחון שרוצה לעבוד עם אנשים, להיות שם בשבילם בתהליכים של התפתחות ועשייה ולפעמים להרגיש שיש גם מי ששם בשבילי. בעצמאות יש הרבה לבד וזה קשוח וגם מעצים. אני מרגישה שיש דברים שאני יותר טובה בצוות אז מנסה לחתור לעבודות שמאפשרות שיש בהן עבודת צוות פוריה.
רוצה להעיז ולהצליח בעשייה, רוצה להתפרנס ולייצר התפתחות. לקחת חלק בתהליכים מגוונים בקהילות מגוונות, בפיתוח תכנים חדשים ומאירים ולדעת ללמד מזה הלאה גישות פעולה וכלים מעשיים. רוצה להיות בטוחה בעצמי, בידיעות שלי, במקצועיות שלי, בדרך שלי. לסמוך על עצמי.
בשביל הסדר הטוב שלי רואה את עצמי בחלקיות משרה במכון מחקר חברתי או קרן משמעותית בה אני חלק מצוות מפתח תהליכים ומרצה קבועה בקורס במכללה. להגשים חלום ולהתפתח בתחום של כתיבה חברתית. חוקרת ומתעדת נושאים ותהליכים חברתיים ומספרת אותם דרך ראיונות וסיפורים אישיים, זה קורה בחזון שלי, במסגרת מכון המחקר או במסגרת המשרה האקדמית. אני גם ממשיכה להתנדב בצופים ואולי גם התנדבויות קטנות נוספות במקום שבו אני גרה לקהילה שלי.
לזה מצטרף גם החלק המשפחתי והזוגי והבית ושאיפה למציאות רגועה שמאפשרת לכל זה לקרות.