שבוע עמוס ואינטנסיבי. עולם עמוס ואינטנסיבי. רוע, שכול, עצב, אטימות וחוסר אונים מסביב. עברתי להתפלל. מרגישה שההפגנות, התקשורת, הדיבורים, ההסברים, ארגוני המאחה לא עובדים. השיטה, הגריד הקיים לפעולה ולממשל לא רלוונטיים יותר. כל מי שחייב להרגיש צודק ולחשוב שהאחרים בורים, כל מי שמרגיש כועס וזועם על מציאות ככ קשה, כל מי שמרגיש צורך לממש תסכול מהפליות למינהן, כל מי שמבין ולא מבין שאי אפשר יותר באותה השיטה. הזועקות והזועקים, המסבירות והמסבירים, שחוסמים, שאלימים, ששותקים, שמדחיקים – כלום לא עובד. פעולות שקטות ופעולות מסוקרות ולהגיד להוא ולהסביר לזה… אז עברתי לתפילה, חברתי לקבוצת אמהות פרי שיתוף פעולה של ארגונים שיצר קבוצה אקלקטית שרוצה לשנות, לשנות את התדר.
תפילת האמהות שרציתי שתהיה על גבעת התצפיתניות בנחל עוז. במקום שלא הקשיבו לנשים הצעירות והאמיצות, חיילות מוכשרות וחכמות שהבינו והעבירו ולא הקשיבו להן. במקום שנהרגו בו באכזריות כל כך הרבה חיילות וחיילים ואזרחיות ואזרחים ונחטפו לגיהנום של החמאס. אמנם אני לא בדיוק מאמינה גדולה בתפילות, אבל כן מאמינה בתדר ובכוונה. מאמינה בשיתוף, בביחד, בהקשבה, בתשומת לב לאנשים ולסביבה. חלק גדול מהדברים הללו היו שם ביום חמישי האחרון. היה שם מפגש אנושי מרגש, היה שם חיבור של נשים שחושבות כל מיני דברים ודרכים ובתכלס פשוט רוצות חיים לילדים שלהן ולהן. המנטרה שהכי דברה אלי היתה – “אנחנו יולדות ילדים לחיים אנחנו יולדות ילדות לחיים אנחנו ילדות של החיים. של החיים”. או כמו שאמרה לי אחת הנשים החרדיות שהגיעה – חיבור רחם ולב ואני הרגשתי חיבור רחמים ולבבות. רחמים שלנו, רחמים עלינו ועל כולם.
על גבעת קובי – גבעת הארבעה בשדרות. קילומטר אחד מעזה בדיוק מול בית חאנון. עמדנו בשקיעה היפה מאות נשים וזעקנו את זעקתנו וזעקת הילדים של כולנו. זעקת המתות והמתים, הפצועות והפצועים והחיות והחיים שלא רוצים להפצע ולמות במלחמות מיותרות וחסרות מטרות שמייצרות בעיקר עוד מלחמות. דיייי
הייתי חלק מההפקה האינטינסיבית הזאת שהתארגנה בשבועיים האחרונים. נשים ורוח נשית ועלבונות נשיים ויכולות נשיות ואי יכולות נשיות כולן חברו לקבוצה שהצליחה להתארגן, להזמין ולקיים מפגש רוחני על גבעה מאובקת. על אנדרטה לזכר דולב קידר והצוות שלו שנהרגו בצוק איתן, כמקום חלופי לאנדרטה לתצפיתניות שנהרגו בחרבות ברזל ועוד מלחמות ועוד אנדרטאות..
חשבנו שלא יהיה טעם לבקש אישור מהצבא והמשטרה לאירוע הזה. יום לפני הם עלו עלינו ודרשו שנגיע למשטרת שדרות. נסעתי. פגשתי תחנה, במקום זמני באזור תעשיה, עם שוטרים שאכפת להם, שמקשיבים, שמנסים, שחושבים ומתאמצים למצוא פתרונות. גבעת התצפיתניות שנמצאת בשטח צבאי סגור לא אושרה ובמקומה הוצאה לנו גבעת הארבעה בשדרות. העברנו את האירוע. קיבלנו תמיכה וליווי ושמירה גם מהמשטרה וגם מהצבא. אפילו שהיו אינסוף בלת”מים של הרגע האחרון ולחץ מצלפים והשד יודע ממה שעוד המציאות הזאת יכולה ומצליחה לזמן לנו, התקיים אירוע וכולן חזרו ממנו בשלום. ולזה ממש התפללתי כל הימים לפני.
מרגישה שאפילו האדוות שנוצרו עם השוטרים ואצל השוטרים היו שוות את המאמץ. הם היו רגישים ומחויבים במידה שהפתיעה מאוד ובסוף הודו על האירוע ועל מה שלמדו ממנו.
המשפחה של נועה פרייס, תצפיתנית שנהרגה, עזרו לנו בהפקה ואמא שלה, אחיות וחברות שהיו באירוע מסרו שהיה עבורן עוצמתי. הנוכחות שלהן, הכח שלהן לעמוד ולהנכיח את נועה ואת עצמן וההשפעה של זה על המרחב גם זו היתה סיבה מספיק חשובה לקיום המפגש.
אופפפפפפפ
היו עוד כמה דברים בשבוע הזה שהיה עמוס כל כך. טוב שקרו וטוב שקרו טוב והגיע השבוע לסיומו בשלום. ביום ראשון הרווחתי עם אמא שלי האחת והיחידה ערב מרתק עם שמעון אדף בתיאטרון הפרינג בבאר שבע, ערב על הספר החדש שלו “גם. סיפורה של האחות הבכורה, רווקה בת שלושים, החיה על סף הפלא”. מודה שעד כה, לא צלחתי אף ספר של אדף ובזה אחרי הערב, כבר צלחתי את הפרק הראשון, בזכות השיחה וההסברים. מודה. מסתקרנת לגבי ההמשך ואדווח. ביום שני הנחתי יום צוות של מחלקת הנוער בעיריית באר שבע שהיה מרתק ומקווה שיהיה לו המשך ובערב של אותו יום שני נסעתי למושב תקומה למקום בשם ‘גאולה בר’, לאירוע של הקבוצה שאני מנחה בשדות נגב. ערב קהילתי של סיפורים מקומיים. חמש נשים קבלו הזדמנות לספר את הסיפור שלהן לפני קהל של כמה עשרות תושבי מועצה. כמובן שהסיפורים היו מאוד אישיים ומאוד מרגשים. סיפורי פחד וצמיחה, סיפורי השביעי באוקטובר כמו שהוגדר בין השפיות לשיגעון. וגם גאולה בר – חגג איתנו את הפתיחה המחודשת אחרי שנסגר באוקטובר שעבר. מקום ממש מומלץ.
וביום שלישי התחלתי קורס חדש של רונית כפיר שנקרא “שווה כל שקל” , אימון לעצמאיות להרגיש בעלות ערך ומתוגמלות בהתאם. אחרי הצהריים נפתחה שנת הפעילות בצופים ובערב מיקי ואני ארגנו ערב להורים למלשבים במודיעין. ערב שעלו בו הרבה תחושות שמזקקות את הקושי של להיות הורה לילד שעומד לפני גיוס או התגייס למלחמה הארורה הזאת. שוב ראיתי את הערך של ההתכנסות והמפגש, של הביחד. כמה הוא חשוב לא.נשים.
ברביעי כאמור טיול למשטרת שדרות ונחל עוז וחמישי תפילת האמהות.
וגם, נועם שהתחיל כיתה י’ ושנת פעילות בצופים כמדריך ד’ נלהב ומשקיען ומתן שעושה תהליכי התמקמות בקומונה בתל אביב… אז לשיעור טניס של יום שישי בבוקר כבר לא נשארו לי כוחות. ומזל וכייף גדול שתמר ושעיה פינקו בארוחת שישי טעימה ואוהבת.
בלבול. מנסה לא להתעמק יותר ואפילו להתרחק מויכוחים, מחשבות ודיבורים על המצב. מרגישה שהם פשוט לא תופסים את המציאות הסבוכה, מה שהופך אותם ללא רלוונטים בעליל. שומרת מרחק מהחדשות ומהכותרות ובטח שמכתבות דרמטיות ודיונים באולפנים. בתוך הסיטואציה של אנושות שאבדה את דרכה, מילים בטח לא מצליחות להסביר את המצב או להציע לו איזו תקנה ראויה ואפילו לא סתם מחווה מעודדת. אז במקום דיבורים, נאחזת בעשייה מסוגים שונים שהיא אמנם סוג של דיבור עם המצב ופעולות שכביכול אמורות לגרום לאיזה שינוי, אבל יודעת שהן בעיקר מחזיקות אותי מעל למי היאוש ועוזרות לי לא לטבוע. זה מבלבל מאוד ומשתדלת לעצור מדי פעם לעשות עם עצמי סדר בדברים ובעשייה ולהבין מה בא ממקום פנימי ואמונה בדרך ומה רק סחף אותי עם איזה ניחוח תקווה שהביא איתו, כל זה, לצד תכונת אישיות די דומיננטית שלא עוזבת דברים שהתחלתי. מורכבות.
מרגישה שהעולם שהיה מורכב גם ככה הופך מורכב יותר ויותר. ייקומים שמתקיימים באופן מקביל זה לזה. דרום תל אביב ושדרות, הצפון והדרום, משפחות שכולות, חטופים, הרציחות בחברה הערבית, תושבי העוטף, תושבי עזה כל כך הרבה אנשים בסרט רע של החיים ובכל זאת החיים ממשיכים והייקומים מתקיימים זה על גבי זה, זה לצד זה, זה על חשבון זה.
מחשבה על פוליטיקה, על דרכי ניהול הכח מסביב. רואה בארגוני הנשים איך הנשים המובילות באות עם כאב אותנטי, יכולות סופר גבוהות ואמונה ברעיון ובצדקת הדרך, מתחילות לפעול ומגלות את עוצמת הכח. אז מתחילות לנהל יותר את הכח ופחות את הרעיון וככה לשרת את הגריד הפוליטי והתקשורתי הקיים תוך נפילה למלכודות שהגרידים האלה בנויים עליהם וככה לפספס מטרות. להתעסק בנראות ובחידודי מילים, בדקות מסך ובאגו האישי והארגוני במקום נטו במהות.
על כל אלה אני מוסיפה גם גלי חום שהתנפלו עלי. מרגישה שאני בוערת מבפנים. לא יודעת עם זה מעודף עשייה, מעיבוד בלתי ניתן לעיבוד של המציאות ומן הסתם בתכלס ההורמונים שמתחילים לעבוד עלי עם פרוץ גיל המעבר שלי. לא רגילה לסבול מחום, לא חברה טובה שלו אבל לרוב לא דרמטית לגביו. נראה מה יהיה מעכשיו. אבל היי, יש לי משקפי עבודה חדשות ואני שוב רואה ברור. המשקפיים הקודמות היו מלפני הקורונה והמספר שלי כבר לא בדיוק אותו דבר ובכלל עוד מתאמצת לפעמים בלי וכל ואטסאפ שמצליחה לקרא או לכתוב בעיניים חשופות מרגישה כמו שמנצחת את הזמן, אבל זה כבר נהיה כמעט בלתי אפשרי…לקרא ולנצח את הזמן…
ופוסט שיא. התחיל להכתב והסתיים ביום אחד (עם גלישה קלה לשעות הלילה הקטנות). אז הולכת לישון ותמונות יתווספו בימים הקרובים או שלא…