משאלות לב

לא רוצה לשפוך עוד מילים על הקיום החנוק במציאות המייאשת ועל הרצון ונסיונות העשייה והחיפוש אחרי תקווה ועתיד טוב יותר. אז לא.

חזרנו מרומניה, סופש קצר להתרחקות מהכאן. איכשהו לא היה מנתק. האפרוריות של בוקרשט ומשהו בעצב המובנה של הרומנים ושל העיר, קצת העציב. עיר שהיא מן דודה רומניה, לא נראית משהו ובעיקר לא מרוצה מהחיים למרות שיש לה פוטנציאל. הגעתי לבד והיה לי כמעט יום שלם עם עצמי. ירדתי מהמלון לשיטוט אקראי שהוביל אותי לתערוכת צילום מרתקת שרק נפתחה ואפילו פגשתי את הצלם. תערוכת פורטרטים של נשים וסיפור החיים האישי שלהן בהקשר לסיפור הלאומי הפוליטי הכללי לפי ציר הזמן. נשים. כוח. רומניה. הטקסט של התערוכה מצביע על העובדה שנרטיב של היסטוריה נותן עדיפות לתיאורים מסוימים שלרוב מותירים הרבה נקודות מבט, קולות ואמיתות מחוץ לתיעוד. בפועל לכל תקופה יש אידיאולוגיות מעצבות והן בעיקר מה שישאר בזיכרון ההיסטורי.
קורנל בראד, הצלם, התחיל לצלם ולתעד פורטרטים של דמויות מהסצנה הפוליטית ברומניה ובהדרגה הפנה גם מבט לאנשים ‘רגילים’. בתערוכה הספציפית – דמויות נשיות שמייצגות את עצמן ודרכן משפחות וקהילות שחיו את התמורות ההיסטוריות שעברו על המדינה ועברו עליה כמה…
הראשונה מרים ברקוביץ, פותחת את ציר הזמן של הערוכה, נולדה ב1923, יהודיה, שורדת שואה, רופאת ילדים. בתיכון למדה בבוטשאן (העיר שאבא שלי בא ממנה) עד שהופסקו לימודיה לקראת סיומם ב1940, אחרי כמה שבועות גם נשלחה ברכבת בקר לגטו. ב1944 חזרה לבוטשאן כשחצי ממשפחתה המורחבת לא חזרו איתה. השלימה את התיכון וב1945 התקבלה לפקולטה לרפואה והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הרומנית. ב1961 הופסק הקידום שלה בגלל בקשה לעלות לישראל. בשנות השבעים התמחתה באונקולוגיה וב1992 פרשה כרופאה ראשית ומנהלת מחלקת אונקולוגית ילדים ועברה לעבוד כרופאת הקהילה היהודית בבוקרשט. עם פרישתה פרסמה ספר בשם יומן הגטו, הכולל טקסטים שכתבת במלחמה והסתירה כל השנים מחשש שיגיע לרשויות הקומוניסטיות. היומן המקורי נמצא במוזיאון השואה בוושינגטון.
אשה שחיה חתיכת היסטוריה.
אחכ עוד נשים עם סיפורי חיים וחיבורים מענינים להיסטוריה. צעירות מבוגרות, מישירות מבט למצלמה ונראה שגם לעצמן ולהיסטוריה.
משם המשכתי לעוד מוזיאון שסימנתי לעצמי שממוקם בבנין הפרלמנט. זה היה מסע ארוך, בלי סים מקומי ותקשורת עם אפלקציות ניווט. המסע כלל עיקוף ענק של מתחם הפרלמנט והליכה לאיבוד בחזור שלו, מה שהצליח להבהיל. הרגשתי שפגשתי פחד ומצאתי את עצמי עוצרת לנשום ומזכירה לעצמי שהסיטואציה תסתיים ואני אגיע חזרה למלון, רק שאני עוד לא יודעת איך, זה הכל. שיעור התנסותי לחיים. והגעתי למלון וגם התערוכה לשמה צעדתי את כל הדרך לא היתה משהו בכלל. בעיקר מוזרה ועמוסה אבל במבנה מדהים.

מפגשים אנושיים. בימים האלה מגלה כמה מפגשים אנושיים נותנים לי תקווה. יהודה עמיחי כתב “בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל” ואני מרגישה שבארץ הלוהטת הזאת, מילים גמרו להיות צל כי כבר אין מה לומר ואנשים הם הצל שלי והיכולת לראות אופק. אני עובדת עכשיו במועצה בעוטף ובכפר אדומים וזה מזמן מפגשים מרתקים. שתי קבוצות של אנשים שלא הכרתי וסביר שלא היית פוגשת, חלק מהם רואים את המצב ואת המציאות אחרת ממני ושוב מגלה את הכוח של המפגש האנושי לתת ביטחון. נזכרת שרוב האנשים הם טובים, רגישים ומלאי רצון לטוב. אמנם כל אחד מאתנו מגדיר טוב או את הדרך לטוב אחרת, אבל משהו בסיסי באנושיות שכמעט תמיד מתגלה, באמונה בטוב באשר הוא וברצון לפעול עבורו מעודדת אותי.

עוד אמנות, ראיתי עוד כמה תערוכות שפתחו לי את הראש. הכי הכי, ורדי כהנא בגלריה העירונית של רמת השרון. גלריה מרשימה ביותר בלי קשר והתערוכה של ורדי היא מסמך תיעודי חברתי אומנותי של החברה החילונית הליברלית בישראל, שחושבת שאין הרבה כדוגמתו. תהליך תיעוד שנמשך כבר 17 שנה ולמעשה הוא המשך של תהליך של אחר שעסק בתיעוד המשפחה שלה, לאורך 15 שנים. כמו שהיא מספרת הטריגר לתערוכה הראשונה (משפחה אחת) היתה אמא שלה והטריגר לתערוכה הנוכחית (2007) הוא גיל הבן שלה, אבל בשתיהן היא יוצאת מהאישי לציבורי והכללי ומספרת סיפור רחב ועמוק של סיפורי חיים מייצגי תקופה. היכולת שלה לחקור לאורך זמן, באמצעות פרוטרטים, קבוצת צעירים, ללוות את ההתבגרות הכה ישראלית שלהם מסיום התיכון, לצבא, ללימודים, לנסיעות, לאובדנים שהם חווים, להקמת משפחות, למילואים. מרגישה שכמו שאני מאוד מתרגשת ולומדת מהמחקרים החברתיים של עמיה לבליך, שדרך סיפורים אישיים מספרת סיפור של מקום, קבוצה או תקופה. ורדי כהנא עושה את המחקר ואת הגילוי דרך הפרוטרטים המופלאים שהיא מצלמת וההתכתבות של זה עם התערוכה ברומניה סופר מעניינת. גם היה נחמד לפגוש את וסלי, בן הזוג של ורדי, שהיה הבוס שלי ברשת.

ועוד אומנות – טל מצליח עם קישוטי מלחמה במוזיאון תל אביב. אמנית ילידת ותושבת כפר עזה שהתערוכה מציגה עבודות שלה שמאופינות בדחיסות צבעונית ודימויים סימבוליים ואישיים. הסיפור של העוטף לפני, תוך כדי ואחרי אוקטובר 23. גם אלון קדם בגלריה של קרן בר גיל (גלריה לפנתאון בבית פרטי מדהים ברמת השרון). אלון קדם, אמן ירושלמי, שמדבר על האמנות שלו כעל מרחב חיפוש. הזמנה לפרשנות ומעורבות של הצופה. המטרה ביצירה שלו לשאול ולעורר ענין. הוא מספר על היכולת לצייר ציור בלי לדעת מה הוא עושה ולאן הוא ניגש, בלי לשלוט ולתכנן אלא להיות נטו ביצירה, לתת לה להוביל ואז משהו קורה. הוא למשל מצייר שכבות מדוללות של צבע על משטחי ענק, כך שהדימוי נבנה מתוך השכבות תוך בניה ופירוק בו זמנית. הוא אדם שעוסק בהתבוננות ומבין שתמיד מתקיים במרחב מפגש בין תרבויות והתנגדויות המעלות שאלות על זהות. אלון מספר שהדברים כמו מגיעים למרחב בתחושה סמי פנטסטית או דמיונית ומייצרים משחקים של מה זה אני ומה זה אתה.
היה לי סופר מעניין לשמוע את אלון ולראות את העבודות שלו, אולי כי זה מתחבר לי במדויק לכתיבה שלי על מהות הנחיית תהליכים וקבוצות. על היכולת לבוא ולעורר שאלות בלי לדעת בכלל את התשובות, על היכולת לבוא להנחייה בנוכחות מלאה, מה שמאפשר לתהליכים להתפתח ולהבנות באופן אורגני ותואם לקבוצה. מזהה שם משהו שאני עוד מתקשה לנסח בביטחון אבל כבר מתחיל לקבל צורה ומילים ואני עמלה על הכתיבה של זה, ככה שהדרך של אלון להסתכל על הדברים חידדה לי את המחשבות.

השבוע קבלתי זיכרון מהגוגל פוטוס משנה שעברה. מביקור שלי בביירות…לרגע לא הבנתי. בסדנה של הדמיון הפוליטי עוסקים בעתידים מדומינים ובשתי הסדנאות שהייתי בהן מדובר לא מעט על חלומות של אנשים לבקר אצל השכנות כתיירים ועל מערכת תחבורה ציבורית שפועלת בכל רחבי המזרח התיכון. והנה סודר לי עבר מדומיין שכזה (כשהוייז הפסיק לעבוד בחיפה ובביטחון מיקם את רחובות חיפה בביירות כשבאותה סדרה גם נשלחנו מרמת הגולן לגלידה בצור).

מה עוד קרה מאז הפוסט האחרון. שתי תקריות בדרכים. 35 שנים של נהיגה בטוחה ללא שום תאונות והתקלויות פגשו אותי בשבוע אחד מטלטל של בחור צעיר שפגע באוטו שנהגתי בו מאחור, בזמן שעמדתי בעצור והעיף אותי קדימה. מבהיל אבל לא נורא. ואז טעות שעשיתי בנתיב פניה שמאלה וגרם לנהגת להתקע בי ולהוציא את הדלת שליד הנהגת משימוש (כשחברה יושבת במושב הזה ולמזלנו רק הדלת נפגעה). מבהיל יותר. וכל זה בשבוע אחד. בונה עכשיו על עוד 35 שנים רגועות, מקסימום שריטות בחניה.

ציטוט של דוד גרוסמן על תקווה (חלק מתוך נאום שנשא בעבר בהקשר של הקורונה): “ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו. זה מעשה אופטימי: היכולת להשליך את העוגן הדמיוני אל מעבר לנסיבות המוחשיות והשרירותיות מעידה על כך שבנפשו של האדם שמעז לקוות יש עדיין מקום אחד שהוא חופשי. מקום שאיש לא הצליח לדכא אותו, ולא לזהם.”