במחוזותינו נחגגו ימיהולדת 12 ו17 בחודש האחרון ועם כל המשאלות והחגיגות, תחושת הזמן שרץ והתכתבות מעוררת מחשבות עם אסף, הקורא הנאמן, ומן הסתם גם החיים שלי כאן, גרמו לי לצלול למחשבות על חלומות והגשמתם והחיים בצילם או לאורם. מצד אחד לגמרי מרגישה שאני חיה את החלום. חלמתי על הנסיעה הזו, קיוויתי אותה, אפילו מילדות והנה אני חיה אותה. ואז…יש ימים שקמה בבוקר ומתהלכת במשך היום עם התחושה המופלאה וטונות של הודייה על ההזדמנות להגשים את החלום. ויש ימים ששואלת את עצמי מה קורה? וכשיש רגעים כאלה והחלום לרגעים נראה לא ממש מנצנץ. מרימה את הראש תחושה קצת מעיקה של חוסר סבלנות של לחפש את החלום הבא, שמשום מה עוד לא יושב לי בקנה, או שטרם הגדרתי אותו ככזה. ברור שיש לי כמה רשימות, אבל אף אחד עוד לא מרגיש כמו זה שבה’ הידיעה. אולי גם הרילוקשיין היה חלק ממארג חלומות ופשוט זה שקרה בכזאת עוצמה מרגיש לי היום שהיה בראש הרשימה, ממורקר ובבולד זרחני.
אז חולמת כבר על החזרה לארץ, אבל זה חלום שגם מלחיץ, ומרגיש יותר כמשימה, אז משתדלת להרפות ממנו עד לעוד כמה חודשים. וחולמת על כיוונים של התפתחות ועשייה, אבל לא רואה עוד את הדרך ואת המטרה ולכן הם מרגישים בסוג של ערפל. וחולמת טיולים וחולמת על הילדים וחולמת ימים של בריאות ושמחה לכולם אבל זה לא תמיד מחזיק מים ביום יום השגרתי…צרות של עשירים, נראה לי…
ובתוך זה מבינה ובימים האחרונים מרגישה שמבינה את זה גם בגוף ולא רק בראש, שצריכה להמשיך ולעבוד על להיות בכאן ועכשיו. ושזו לא סתם סיסמא של אנשי יוגה ומדיטציה זו ממש המהות בעולם עמוס כל כך. לנשום, להנות, לחוות. לשחרר לגמרי את לא עושה מספיק והלהקה שמלווה אותו.
נחה בברוקלין על המים. גרפיטי ענק
Matthew Stone גלריית The hallמערכת החינוך כאן סכמה עוד שנה. בסהכ היה טוב לכולם ומרגישים עליהם את הדרך שעשו משנה שעברה המאתגרת. וכמה התבגרו וצמחו מהאתגר הגדול הזה. ואני, פשוט מבינה כמה נכון היה לי להיות בדמוקרטי. כמה קשה לי עם המערכת הכל כך מתפקדת ומאורגנת הזו. כמה קשה לי להבין את ההתלהבות של כולם מסביב ממנה. ולא שלא רואה בה דברים טובים. רואה. אבל זה לא זה בשבילי. ובמסיבת גלידה בכיתה ג’ ירד לי האסימון, שזה לא רק התחרות, הערצת הסדר והארגון, הקפדנות, ההיסטריה האקדמית וכו’ זה פשוט משהו בסיסי של חוסר שמחה שהסדר הזה מביא איתו. וחשבתי על זה שהרגעים הכי שמחים בילדות לטעמי הם רגעים של חופש, של חברות אמיצה, של גילוי עצמי של דברים חדשים, של המצאה שנראית ממש חדשנית ומעולה ולכל אלה הם מורידים כאן את הראש בלי למצמץ בכלל. שיהיו בריאים וחכמים.
וסוף סוף – לא צריכה להחביא את התעודות מהבנים…(מקבלים אותם בדואר הביתה, ממוענות להורים). שניהם הגיעו לגמרי לרמת הכיתה ולרמת האנגלית הנדרשת. מתן שוחרר סופית מתוכנית האנגלית (מה שמדאיג אותי חברתית, כי זה מוציא אותו מכיתת האנגלית, שהיא כשמה כיתה ומעביר לכרישים בים הגדול, ללא כיתת אם וללא מחנך. מה שמרגיש לי “ושוב מהתחלה”…אמאלה). ונועם יקבל הודעה סופית בתחילת השנה, אבל אני מאמינה שאין עוד צורך בשיעורי שפה. הוא באופן מפליא כותב וקורא לגמרי ברמת הכיתה. ותמוז כבר שכחה מזמן מה זה ללמוד בעברית…
עבודת קולאג מצולמת של הצלמת לורי סימונס בגלריה "סלון 94". יוני 18.
גם את הבייגל של רוס אנד דוטר דגמתי
וונסה תראה לעולם מה זה דים סאםואפרופו השכלה, גררתי את הילדים וחברים חמודים של מתן, ליום בעיר, לסיור באוניברסיטה קולומביה. סיור שרציתי לעשות כבר ממזמן, ללמוד קצת את הקמפוס המרשים הזה. אז באמת מרשים! והתחביב שלי לבקר בקמפוסים הולך וצובר תאוצה…היכלי הידע האלה וכל הטררם שמסביבם ארכיטקטורה, גינון, פיסול, היסטוריה, אוירה סטודנטיאלית והרבה מיתולוגיה מקומית פשוט עושים לי את זה. כשחיכנו לסיור שיתחיל, בין אנשים מכל העולם שבאו להעיף מבט. פנסיונרים של אקדמיה מכל מיני מקומות ומשפחות שבאו לבחור את הקולג’ לילדים שלהם, ניגשה אלי אישה אחת ואמרה ברצינות ונראה לי שאפילו בהערכה שלעולם לא מוקדם מדי להביא ילדים להתרשם מהקולג’ (בני 12, דא). טוב, הילדים לא התעלפו מהסיור עד שהגענו לאודיטוריום שצולמו בו שיעורים בכמה סרטים מפורסמים כמו ספיידרמן וגוסט בסטרס ושמענו שאובמה למד שם וגם מהספריה עם האוסף האוניברסיטאי של 10 מיליון ספרים (24 ספריות ברחבי הקמפוסים וחלק מהספרים שמאופסנים בניו גרז’י). זו האוניברסיטה ה5 שהוקמה בארצות הברית והראשונה בניו יורק. התחילה בדאון טאון, עברה למיד טאון (49 ומדיסון, צריכה לבדק בהזדמנות מה שיש שם היום) ובסוף המאה ה-19 התמקמה במיקום הנוכחי, במערב הארלם.
ואחרי הסיור באוניברסיטה וגם בסביבה שלה, הלכנו לאכול את הבייגל שמספרים שהוא הכי טוב בעיר Absolute Bagels על ברודווי בין 107 ל108. אכן מאוד טעים. ותודה לדברים בעלמה על ההמלצה. והמשכנו לפארק שעל ההדסון לטובת מקום נעים לאכול בו את הבייגל, כדי לגלות שבקצה של המקום שישבנו בו יש מגרשי כדורגל עצומים. הבנים הצליחו להעיז ולבקש להצטרף. אז הרווחנו גם כדורגל בפארק וגם לימונדה קרה בפאב מגניב לסיום, ממש ניו יורקריים אמיתיים.
ואפרופו הבייגלים הכי טובים. ומסעדת יומהולדת מגניבה עם גג בצ’לסי. הבנתי סופית שזהו, די עבר לי. הדברים האלה כבר לא עושים לי את זה. אכן טעים ואכן מגניב. אבל גם הבייגל ליד הסופר בטנפליי הוא אחלה ובתכלס בסוף הכי טעים ונעים בבית…אבל…בכל זאת, גיליתי עוד דים סאם שווה בעיר vanessas (מקום פשוט ועממי ולקחת בחשבון שטעמתי רק את הצמחוני) ואם תהיו בסביבה בכל זאת אל תוותרו…טוב, עד שאלמד להכין דים סאם ולאפות בייגלים…
וגם הצלחנו מופע מוזר ומעניין. מבנה ענק בשדרות פארק שהיה שייך לחייל השריון הלאומי. כנראה מן ימ”ח של טנקים בלב העיר…משהו לגמרי הזוי אבל מהמם ממש. בעשורים האחרונים המבנה עבר לעירייה והוא משמש משכן למופעי אומנות מתחלפים שמנצלים את החלל הענק והמיוחד. אנחו ראינו שם הופעה של האמן Nick Cave בשם Let It Go. מייצג צבעוני של תאורה, תלבושות, סוג של ריקוד וגוספל. רקדנים ולהקה של נערים, שנראה שהגיעו מאחד התיכונים בעיר. תלבושות סופר צבעוניות ומרשימות ואביזרים מוטרפים. וגם הם חידדו אצלי את המסר של לחיות את הרגע ולשחרר פחדים ומחשבות מיותרות כשצעקו עלי LET IT GO…
Nick Caveהביקור בארץ כבר כמעט כאן ועוד רגע אורזים את עצמנו לשישה שבועות. נרגשים ושמחים מאוד. השנה לא מצליחה להרים הפקה מוקתקת כמו הסטנדרטים שהצבתי בשנה שעברה. של טבלת ימים ערוכה ומתואמת היטב, ככה שאצטרך לזרום ולתאם תוך כדי תנועה. מקווה שנצליח ומחכה לפגוש את כולם.
כייף כרגיל לקרוא אותך יקירה ולחלוק איתך את האהבה לעיר. דש ונשיקות ממונטריי…עוד יומיים נוסעים לקמפוס של ברקלי כדי שאלונה תתרשם (ואולי תרשם😝) כי כמו שאמרה לך האשה-אין גיל מוקדם מידי לזה (אוי ויי זמיר,שיהיו בריאים האמריקאיים האלה )
תהנו! ותודה! אם תספיקו כנסו בדרך גם לקמפוס בסנטה קרוז וסטנפורד – תני לילדים אפשרויות בחירה…קמפוסים מדהימים!