אחד הדברים הבולטים והמפתיעים בעיני, הם המרחבים הציבוריים הכל כך מזמינים שהעיר מציעה בכל חלקיה.

תמיד אפשר למצוא מקום לעצור בו בנוחות על מנת לשבת או להתבונן. לאכול כריך שהבאת או משהו שאספת בדרך. המקומות יהיו תמיד מזמינים, בדרכ נקיים ובעיקר יהיה ברור שזה שם כי מישהו חשב על האנשים שגרים שם, עובדים שם או מטיילים שם. אנחנו ככ לא רגילים לזה, עד שבהתחלה הייתי בודקת איפה צריך לקנות קפה כדי להתיישב או מחכה באי נוחות שמישהו יבוא לפנות אותי או לגבות תשלום על הישיבה (תרגולת חוף מציצים…).

בריאן פארק מאי 17
IMG_3130

ואז הבנתי שזו מדיניות ותפיסה כוללת. אני עסוקה בלאתר, לדגום ולהתלהב מפינות הקסם האלה, כדי לגלות שכל מקום נראה ומרגיש אחרת. תמיד המושבים נוחים, האוירה נעימה וירוק, כחול או אורבני בעיניים.
מסתבר שאפשר שהנוף והמרחבים ירגישו שייכים באמת לציבור ולא יהיו רכושם הבלעדי של אורחי המסעדות ובעלי הבתים היקרים.

ואז גיליתי שיש הרבה יותר מעבר לזה. מעבר לשולחנות והכיסאות הצבעוניים שבכיכרות ובפארקים ולספסלים שבכל הגינות. שיש עמדות לשתיה ולמילוי בקבוקי מים, עציצים והפרדות ירוקות מאזורי רעש. שיש עמדות הטענה לסלולרי ולפעמים גם WIFI. שיש מרחבים לספורט ולהליכה. שמפרידים רוכבי אופניים מהולכי רגל בפארק. שיש מבחר של גינות לילדים בכל הגילאים ושבקיץ בהמון מהן עובדות מזרקות שלא נדיר לראות שם ילדים צוהלים בבגדי ים (או בלי).
עמדות פיקניק מאורגנות ממש על הקצה על הטיילת בואך האיסט ריבר. ומושבים ועמדות בר הפונים בדיוק לנוף המבוקש בעולם. ספסלים שאפשר להתרווח עליהם לתנוחות שהן לא רק ישיבה ולנוח. קירות מים וקירוי משמעותי לימים חמים וגשומים. ספריות רחוב ועמדות משחקים להשאלה (מגוון מרשים של משחקי קופסא שאפילו נראים לגמרי שלמים עם כל החלקים ולא, לא רק שחמט וקלפים).

20171002_102039
20170917_131538

וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר גם על מרחבים ציבוריים סגורים הפתוחים לכולם. כמו כל הסניפים של הספריות הציבוריות שהם מקומות מהחלומות. רחבים, מזמינים ומעוררי השראה.
בכל אחד מהסניפים, אפשר לשבת לקרוא, להתחבר לWIFI חופשי. בחלקן אפשר לצפות בסרטים או לבלות במתחם ילדים מלא אוירה, להשאיל לפטופ או להתיישב מול עמדת מחשב. ואה גם האיש בכניסה מברך אותך לשלום, בחיוך כמובן.
(ראו ערך הסניף ברחוב 53 מול המומה או הספריה הגדולה על החמישית. אבל דגמתי גם אחת בסוהו, אחת באפר איסט, בברוקלין וכולן היו משהו משהו).

IMG_3114
20170918_132234

ואז  במקרה או שלא במקרה, צפיתי בסרטון טד של Amanda Burden .
מי שהיתה מנהלת מחלקת התכנון העירונית של העיר ניו יורק ויו”ר הוועדה לתכנון עירוני, כשראש העיר היה מייקל בלומברג בין השנים 2002 ל -2013. בורדן לקחה חלק משמעותי בהובלת תוכניות השיקום של דרום מנהטן אחרי אסון התאומים. מציינים אותה כדמות משמעותית בחזון, בתכנון ובביצוע של טיילת ההיי לין כמו גם בהנגשת חופי ברוקלין והקמת באטרי פארק. (ואני חושבת שהיא גם ניהלה ועובדת איתו בקרן בלומברג, קרן שנותנת שירותי מיתוג ושיפור ביצועים לערים ברחבי העולם. כולל בישראל).

Amanda Burden פותחת את הסרטון בכמה משפטים משמעותיים על התפיסה שלה לעיר. היא חושבת שמתכננים נוטים לשכוח שערים קמות ופועלות למען אנשים. היא מאמינה שמה שמשמעותי בעיר הוא לא הבנינים אלה הרווחים בינהם ושהמפתח לעיר מוצלחת הם שטחים ציבוריים מוצלחים. היא ענתה בפועל, במשך הקרירה שלה על השאלה הגדולה, מה גורם לשטח ציבורי להיות מוצלח – לעבוד.
בהכשרתה היא חוקרת התנהגות של בעלי חיים ולמעשה השתמשה בידע ובכישורים המקועיים האלה, כדי לבדק איך אנשים מנצלים מרחבים ציבוריים. היא בחנה בפועל את המקומות, והגיעה למספר מסקנות אותן ישמה בסבלנות, באדיקות, תוך ירידה לפרטי פרטים בכל הפרויקטים שהיו תחת אחריותה.
קראתי עליה, שהיה לה תמיד על השולחן סרט מדידה כדי למשל להיות בטוחים בהגדרה של רוחב המושבים שיוצבו בשטח. תמיד לאביזרים שיוצבו בשטח הוכן דגם לבדיקה בשטח. בזכות זה, הבינו בבאטרי פארק שהספסלים שתכננו – הם לא מתאימים. כי כשיושבים עליהם העיניים נתקלות בגדר שמסתירה את הנוף ושינו את הבחירות שנעשו.
עיצוב בעיניה משמעותו לא רק איך הדברים נראים אלה איך הגוף מרגיש כשמשתמשים בהם.

20170926_182204
20170926_182332
20170926_181804

היא מאמינה שמה שהניורקים משתוקקים אליו הוא נוחות וירוק. אבל יותר מזה, אנשים צריכים להרגיש נוח במקומות הציבוריים. הם צריכים להרגיש ביטחון וגם להיות בטוחים שהם לא מסיגי גבול. היא מראה דוגמאות של כיכרות שתוכננו בשנים האחרונות. כאלה שהם מופת של אדריכלות מודרנית, אבל פשוט שוממים.
אנשים נמנעים ממקומת מסוגננים מדי, ספרטנים עם מקסימום פסל ולמעשה רק אדריכלים אוהבים אותם. אה, גם מחלקת התחזוקה, מעדיפה מקומות בלי אנשים ובלי גינון.

השליחות של בורדן היתה ליצור מקומות שנותנים תחושה טובה ולמנוע מקומות עגומים, זו משימה קשה. צריך קודם להשיג את השטח, אחכ לתכנן אותו ואז לתחזק ולשמר ברמה גבוהה, תוך קונפליקטים אינסופיים מול בעלי אינטרסים.
וגם להבין שמרחב ציבורי תמיד צריך אנשים שיעמדו בשבילו על המשמר. אף פעם אי אפשר לקחת אותו כמובן מאליו.
למרחבים ציבוריים יש כוח, במכפלות. זה לא רק האנשים שמשתמשים בהם, זה גם אלו שמרגישים טוב עם העיר בזכותם. גם אלה שעצם הידיעה שהם קיימים מספיקה להם. מרחב ציבורי משנה את הדרך בה חיים בעיר, בה מרגישים עם העיר ובגללה נשארים בעיר וגם מבקרים בעיר. עיר מוצלחת היא כמו מסיבה מוצלחת, אנשים רוצים להשאר כי יש להם “גרייט טיים”.

בהגדרה המקצועית המתחמים הציבוריים נקראים “פופס”  Privately Owned Public Space – POPS.  שטח פרטי פתוח לציבור (שפ”פ בעברית).  בניו יורק מקבלים היזמים שהשטח בבעלותם אחוזי בניה נוספים בפרויקט בתמורה לתכנון ותפעול המקום. הריהוט בפופס, נבחר בשיתוף ציבור בועדה אזורית של תושבים ובעלי עסקים בסביבה. היזם מקים ומתפעל, והפיקוח בסמכות העירייה. מי שמתרשל בתחזוקה או מונע כניסה יקנס בעשרות אלפי דולרים.

בורדן גם מדברת על התוכנית המקיפה שהיתה מעורבת בה להתארגנות לצמיחה של אוכלוסית העיר מ8 ל-9 מיליון תושבים. איך משכנים עוד מיליון תושבים בעיר שגם ככה בנויה עד קצה גבול היכולת שלה ומוקפת מים? ובעיקר איך עובדים עם התושבים הקיימים על הסכמות לגבי השינויים המתוכננים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

ומה שאני בעיקר לוקחת מהאישה המרשימה הזאת הוא התפיסה של אישיות לפני מקצועניות. להגיע לאנשים, להבין אותם, להבין את הצרכים, להעמיד את עצמך במקומם. להבין את החששות ומכאן לצאת לעשיה מקצועית, עשייה סבלנית ורגישה תוך התעקשות על עקרונות, ערכים וירידה לפרטים. הסתכלות לטווח רחוק וכי אפשר גם לשים את המניעים הכלכליים בפרופורציה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *