נחיתה

תמיד מפתיעה אותי הקלות בה אנחנו חוצים את העולם ומגיעים מצד אחד של הכדור אל הצד השני. מעלה בי הרבה מחשבות על מסעות וחיים של פעם, לא כל כך מזמן…
וגם את שאלת התהליך. מתי ואם בכלל, מבינים את השינוי, את המשמעויות שלו לגבי כל אחד מאתנו וכולנו ביחד. מעבר היבשת שזימנו ואירגנו לעצמנו, עם המשמעויות של ערמת השינויים החדשה שהולכת להכנס ולהערם לתוך חיינו.

מרגישה שקודם לפני שמתחילה ומתחילים כאן, צריכים רגע לנסות לסכם את הסיום והפרידות בארץ. השבועות האחרונים של ההתארגנויות והפרידות היו מאוד אינטנסיביים. היה בהם קושי של התנהלות בתוך כאוס לגמרי לא מוכר, של משימות אינסופיות, החלטות מורכבות, מיונים, התרגשויות, תובנות, חרדות, רגישויות ועוד הרבה דברים (שאת חלקם אני עוד לא מבינה אני חושבת).

ועכשיו כשיושבת כאן, כמעט חמש בבוקר, עוד חושך בחוץ, בדירה זמנית, באזור לא מוכר ודי מוזר. השעון עוד מראה את השעה בארץ וגם הגוף, לא יכול לישון בשעות שהן במולדת צהריים…ומנסה לסכם לעצמי ומנסה לחשוב על כל האנשים היקרים שהבטחתי לעדכן והם – מחכים לעדכונים,
ומה בעצם יש לי לספר בתוך הבליל הזה?

מעבירה בראש את המפגשים המרגשים של הפרידות. השתדלתי לחלק לעצמי אותם לאורך זמן ולהצליח לפגוש את האנשים היקרים לי בהרכבים מתאימים ולא בלחץ של זמנים.
הופתעתי מעוצמת הפתיחות ומההבנה שאני משמעותית להרבה אנשים וכמה כולם משמעותיים עבורי. כמה נחסר לחברים ולמשפחה וכמה יחסרו כולם לנו, על אף הטכנולוגיה המקלה.
בטיסה, תמוז הראתה לי את כל המתנות שהכינו לה החברות המדהימות והבת דודה הנרגשת.
מנות גדושות של אהבה ותשומת לב, ארוזות במחברות ומכתבי טיסה מדהימים. קבצי סרטים ומוזיקה מדויקים. ספרים שנבחרו בקפידה, אלבום תמונות וברכות שנוגעים בדיוק….כמה השקעה ואהבה קיבלנו כולנו בשבועות האחרונים!
מודה שיש ברכות שקראתי רק אתמול, שפתחנו מזוודות, כי בשבת הייתי מוצפת לגמרי והרגשתי שכבר לא יכולה להכיל. וגם אתמול שקראתי, פעם ועוד פעם, שאלתי את עצמי שוב ושוב אם אכן עד כדי כך…
וכל הואטסאפים הנרגשים של לפני העליה למטוס, שלכולם חשוב להספיק לאחל טיסה נעימה ונחיתה קלה והמחשבה על כמה אנשים מחכים לעדכונים מאתנו וכמה חשוב להם שיהיה לנו טוב ומוצלח וכמה כולם מאמינים בנו וביכולות שלנו.
וההתרגשות מסביב, שלפעמים נראה, שאפילו עולה על ההתרגשות שלנו…
והחיבוק מחברה של חברה, בטיסה. פעם ראשונה שנפגשנו בחיים, אבל חיבוק שמעביר את האהבה והדאגה של חברה שיודעת ומסוגלת להפעיל שליחים של מחשבה טובה ויעילות בכל מקום ביקום…
והאהבה של ההורים והמשפחה שעוטפת אותנו בשובל של בטחון. והאוכל הטעים והמושקע של ארוחות הפרידה, זה שאמור להשביע אותנו להמון זמן…והעוגה של סבתא קיבוץ שהצילה מרעב כבד… והכביסה המקופלת שסבתא עומר הכניסה לנו למזוודה ברגע האחרון ויש לה רייח של בית ושמש.
ונשות קומיוניטי שמתרגשות איתי בזמן אמת ומחכות לי בישיבת צוות. והשכנים ברחוב ארבל… והגלידה של פרוזנברג ששילחה אותנו עם תחושה מתוקה בפה ובלב. ומפגשים בשדה תעופה עם עוד כמה עצות וחיבורים וממש ממש הכל וכולם כולם ששלחו אהבה שהתקבלה ומילאה והציפה (ואולי עכשיו המשימה להקפיא מנות ולהוציא כל פעם קצת…)

ומה עכשיו…עדכונים של ממש….הגענו לדירה זמנית שבה נגור שבועיים. בתמונות היא נראתה יותר טוב ואת האזור לא בדקנו מראש…ולרגעים אתמול היה נראה והרגיש מאכזב. אבל, גם היו כמה דברים מצחיקים ומשמחים. וכבר יש “מושגים” חדשים שלבטח ילוו את התקופה הקרובה…ומשימות שהמצאנו כדי לא להרדם שכולם היו שפוכים ובחוץ ירד גשם שוטף (באוגוסט…מה נסגר…). ובערב שנרדמנו במיטה הגדולה צוחקים.
עכשיו כשהבוקר עולה, כבר מרגיש יותר טוב ומרגיע שכולם ישנים חזק… ולכשיקומו ננסה לסדר את הדברים ולהסתובב בסביבה ביום שני, שפתוח, אז לבטח יראה יותר חי ותוסס.
ונלך לסופר כדי למלא את המטבח, מה שלא הספקנו לעשות אתמול. ודותן יסע לעבודה ואני אגייס אומץ לנהוג ונתחיל את תהליך ההסתגלות והתרגלות…