יצאתי מהקור לשבוע התחממות בחייק המשפחה. שוב הפשטות הבלתי נתפסת של מעברים. מצד לצד. שאלו אותי אם באתי לטובת התארגנויות לחזרה והתשובה שלי היתה שזו נסיעה להכנה רגשית. לא משהו שחשבתי עליו מראש אלא צורך לענות. בהמשך הבנתי עד כמה זו תשובה מדויקת. יודעת כבר כמה התכווננות משמעותית עבורי והיא למעשה רוב העבודה. השאר ברובו לא ממש ניתן לתכנון, גם אם אני רוצה לחשוב שכן.
והחום בארץ, הפיזי ובעיקר האנושי, השמש המפנקת, הים, הכלניות הירוק, החברות והמשפחה. חזרתי עם מצברים מלאים והרבה אנרגיה. ואז, אחרי ריחוף של כמה ימים, נוחתת והכל הופך להרגיש שוב רחוק וקרוב, בהתאמה. אולי זו היכולת שכבר פיתחתי למעברים…ואולי סתם הבחורה הענינית שאני…

IMG_1271
IMG_1396
IMG_1383

יומיים לפני הנסיעה, העזתי ללכת עם טקסט שאני כותבת לקבוצת כתיבה ואפילו להקריא ולקבל תגובות. זה היה צעד גדול עבורי ככותבת. הטקסט שהתחלתי לעבוד עליו הוא גם אישי, ככה שזו גם חתירה תחת המופנמות שבאופן טבעי מתאים לי יותר להשאר בצילה. ועכשיו יש לי משימה גדולה, לצלול לתוך הכתיבה בכנות ובפתיחות עד שיושלם.
הטקסט הוא המשך לפרויקט שכתבתי לפני הרבה שנים, שלמעשה סיימתי ממש ביום הלידה של תמוז (יוני 2001 – בית דפוס בבנין מרכזים בדרום תל אביב – אבא, אתה זוכר?). הגשתי אותו כעבודת גמר בלימודי עיצוב גרפי עם תינוקת בת שלושה שבועות בסלקל. מאז לא נגעתי בו אבל הוא הולך איתי לאורך השנים. לטקסט המקורי קראתי “בין הקווים” והוא עסק במהות שלי כישראלית. מה המשמעות של הישראליות שלי על הזהות שלי ועל המכלול שאני. והיום (האמת, אפילו בלי לחזור לקרא את הטקסט המקורי…מה שאני צריכה לעשות ומשום מה טרם עשיתי), התחלתי לכתוב טקסט חדש שנקרא בנתיים “יוצאת מהקווים” שממשיך במשימה של בחינת הזהות ממקום יותר בוגר, פתוח ועמוק.

חומוס עם אוירה מדויקת וטעמים שמבינים בדיוקחומוס עם אוירה מדויקת וטעמים שמבינים בדיוק
שוקדה. סוף ינואר 2018שוקדה. סוף ינואר 2018

בטיסה חזרה היתה לי חויה מרגשת מאוד. גם היא נכנסת תחת הכותרת של זהות…ישבו לידי שתי אחיות חרדיות מברוקלין. נוצר ביננו חיבור מהשניה הראשונה, לא הפסקנו לדבר כמעט כל הטיסה. שעות של שיחה פתוחה על החיים מתוך סקרנות הדדית מאוד מאוד גדולה. הן סיפרו על החיים שלהן, על החתונה שהביאה אותן משכונת גאולה בירושלים למרכז ברוקלין, לתוך קהילה חרדית אמריקאית, ששונה מאוד ממה שהן מכירות בארץ. על האמהות והריחוק מהמשפחה, מהשפה, ההתמודדות עם הבדידות והקשיים בחברה שלא רק שהיא זרה ושונה היא גם מקדשת הסתרה וסגירות. הן דברו המון על המחסור בחברה דוברת עברית ובקהילה משמעותית. היו להן גם המון שאלות לשאול אותי על החיים שלי. השבוע נפגשנו בברוקלין. הן מחפשות עזרה כדי להבין איך ליזום פעילות קהילתית. מקווה מאוד שיצליחו. ושנצליח לשמור על קשר.

אפרופו נשים. אמא נתנה לי מתנה ספר של טליה שניידר, “הודו מחזירה מתנות”. ספר על חויה נשית בכפרים בהודו. רק דפדפתי בו בנתיים וקראתי קטעים קצרים. אבל מה שתפס אותי הוא תיאור של נשים בכפרים וסך המלאכות שהן יודעות לעשות במקצועיות כמו בישול, אריגה, תפירה, שימור מזון, חקלאות, טיפול בילדים, טיפול בבעלי חיים, עבודה קהילתית וכו וכו. אבל בשורה התחתונה הן נחשבות אנאלפבתיות. טוב הן באמת לא קוראות כותבות אבל כמה אנחנו לא מחשיבים את כישורי החיים שיש להן.  מורכב מאוד וגם מקומם. וכמה אנשים משכילים מהמערב, אין להם מושג איך מטפלים בתינוק, או בגידול המזון שלהם ובכלל חוכמת כפיים.

20190204_163248

וספרים…חזרתי עם ערמה שנעמדה על הערמה שמחכה לי כאן. וזה אחרי החלטה להשתדל לצמצם כדי להשתלט על התחושה של חוסר שליטה שיש לי בכמה שאני רוצה לקרוא מול הקצב. ואכן מאז שחזרתי מדלגת מספר לספר ולא מצליחה להתמקד. דווקא בתקופה לפני הנסיעה ותוך כדי, היתה לי תקופה פוריה וסיימתי את הספר המטלטל “תודה על החיים” של סיביל ברג (ותודה לעידית). ספר מטריד על המצב החברתי והפוליטי היום בעולם. הכניס אותי למחשבות לא רגועות בכלל מהעתיד. מעצמנו, ממה שסביבנו ובכלל. יש בו כמה וכמה קטעים פיוטיים ועמוקים על המציאות הרבודה שלנו. לא ממליצה לסובלים מחרדות ורגישויות יתר…אבל לבעלי נפש חזקה – כדאי. וגם את אתגר קרת החדש, הרומן הגרפי של יומנה של אנה פרנק, שקניתי לילדים ואפילו ספר ילדות “האי ברחוב הציפורים” שקראתי יחד עם מתן. ועכשיו בהולד…

עשינו יום משפחתי בתל אביב שכלל ערב ולילה ביפו ומופע אגי משעול וחומוס בתל אביב. אגי משעול, חנכה ספר שירים חדש “מה לך נשמונת” בצוותא. עם מוזיקאים שהלחינו ושרו ועוד קוראים. היה מהמם. אגי שחוגגת “שבעים שנה מחוץ לרחם” וממסגרת את הזמן ל”אנחנו חיים בהווה הרמטי…” נוגעת ולשה את הרגעים של החיים שלה, של כולנו.
“מציירת סביבי
עיגול
והופכת לאמצע”
איזה כייף שהספקנו ושהלכנו כולנו ביחד.

והזמן האחרון שבמהותו עוסק בסיבובה של הספינה המשפחתית חזרה לנמל האם. עכשיו צריך לראות מה מספיקים לפני העליה לספינה, מה מעלים עליה ומה מארגנים בנמל הבית…הרבה שאלות פתוחות. לכאורה הזדמנויות להתחלות חדשות נוספות ובפועל נראה כי נחזור למוכר ולידוע. כולם מסביב שואלים ומחפשים תשובות ברורות. אני עוד מנסה להשתהות קצת באי הידיעה לפני החיתוכים של ההחלטות. למתוח את הזמן. אבל מרגישה שתוך כדי מחשבות על אי החלטה נוצרות החלטות…חלקן מבחירה וחלקן תוך כדי תנועה, מעברים ותזוזות משפחתיות טקטוניות אולי זו פשוט מהותם.

במחצית פברואר חגגנו את יום הנשיא. ולכבוד החופש הקצר נסענו לוושינגטון לשני מוזיאונים שרצינו לחוות. מוזיאון השואה האמריקאי והשלוחה של מוזיאון החלל, שנמצאת מחוץ לעיר. במוזיאון השואה יש חלק המספר סיפור של ילד בשם דניאל. הולכים איתו מהבית שלו והחיים הנוחים, לגטו, למחנה ההשמדה ולשחרור שלו ושל אביו בסוף המלחמה (האחות והאם נספו). זה עשוי במוזיאוליות אמריקאית מרשימה ביותר. מעורר הרבה מחשבות על הצורך והיכולת להמחיש חוויות והיסטוריה. יש גם חלק (למטה די חבוי במרתף…) שמדבר על אי המעורבות של ארה”ב במניעת ההשמדה ובסגירת שעריה להגירה. מרתק לראות איך מסבירים את המורכבות של אי המעורבות בשנים הקריטיות, במילים פשוטות ואימגים חדים. ואכן אפילו הילדים הבינו שם את רוב הדברים ואת זה שהעולם והחיים הם לא שחור ולבן.
ובחלל, היה מרתק. לעמוד ליד הדיסקברי. ליד המטוס שהפציץ בהירושימה, הבואינג הראשון, הקונקורד. עשינו שם סיור עם מתנדב, גימלאי של נאסא שהיה ממש מרתק.

בלימודים באוניברסיטה הפתוחה סיימתי קורס מעניין מאוד על תנועות מחאה בישראל והתחלתי את הקורס האחרון שלי לתואר הנוכחי. קורס על הבנת הקהילה היהודית בארצות הברית. התחיל מאוד מבטיח, מקווה שימשיך ככה. ואז צריכה לחפש לי מסגרת אקדמאית חדשה…או שלא. רק מהרצאת הפתיחה של הקורס עולה בחוזקה החוט המקשר, הכל כמובן סובב סביב זהות. איך היהודים שמגיעים מאירופה והדורות אחריהם מחפשים את ההגדרה ואת הדרך שלהם בחברה האמריקאית המודרנית. ומדהים ללמוד את זה כשאני כאן, במקומות בו זה קרה ועדיין קורה. בניו יורק, בפרברים של ניו גרז’י, ברצועת הבורשט (אזור הקטסקיל באפ סטייט ניו יורק לשם היו היהודים נוסעים לחופשות). נועם במקביל לומד על הגירה באופן כללי לארצות הברית וזה מעניין להצליב את שני הכיוונים. וגם לחפש בתוך כל זה גם את המקום של הישראליים היום. שמגיעים ומתמקמים פה במספרים הולכים וגדלים בשנים האחרונות, אבל לגמרי לא מגדירים את עצמם כמהגרים…מרתק.

בעיר הספקתי תערוכת דיוקנאות במוזיאון צילום, ותערוכה קשה להבנה בשלוחה של המומה בקווינס והסיור בברוקלין שהיה חוויתי. יש לי רשימה ארוכה של תערוכות שחייבת לעצמי בקרוב (פרידה קאלו שהגיעה למוזיאון בברוקלין, תערוכות מסקרנות בגוגנהיים ובגלריות בצלסי כבר הכל חדש…מלא עבודה והשלג בשבועות האחרונים משבש לי אותה…וגם עוד כמה עיסוקים צדדיים…)

One thought on “מצד לצד

  1. אני נשאבת לפוסטים שלך, משוטטת בין המילים, רואה עין בעין דרך השבילים
    למרות שדברים שרואים משם לא רואים מפה
    ואיך שאני מקנאה “במלא עבודה”
    תגלי לי איזה סיור חוויתי עשית בברוקלין?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *