כשאני מוצאת את עצמי מתלהבת מלהוריד מסטיק ממכנסיים, כתמים מבגדים (כשזה מצליח), קציצת קציצות טבעוניות, אפייית חלות, גילוי של מתכון של בצק פריך וגולת הכותרת – הכנת טבליות של ג’ינג’ר ושום (שוס ענק, טוחנים ביחד כמות זהה של שני המרכיבים עם קצת מים ושומרים צנצנת במקרר או בתבנית קרח במקפיא ויש התחלה מוכנה לכל תבשיל)…אז אני שואלת את עצמי מה נהיה ממני…לא שלא אהבתי את עבודות הבית לפני, אבל פה צללתי לתתי התמחויות רציניות ביותר. באמת מה נהיה ממני…

והימים והעשיה בבית מתחברים גם לתחושה של התכנסות שעוברת עלי לאחרונה. צורך להיות לבד. להתמלא יותר מבפנים ופחות מגירויים חיצוניים. על גבי הסקלה שמצד אחד שלה, ריצת העמוק שלי אחרי גירויים וניצנוצים של העיר והטבע, מרגישה צורך לאזן בלמידה והשראה עצמית וזה לא תמיד פשוט. כמו כל דבר בחיים המשימה להגיע לאיזון החמקמק היא לא פשוטה…

20181030_114232
20181025_134733
20181025_140700

המלצות סרט וספרים – “היו היתה” של יעל נאמן ו”פאני וגבריאל” של נאווה סמל, שני ספרים ששקעתי בהם בשבועות האחרונים, בכייף של ספרים שקשה להניח. צללתי עמוק לתוך הסיפורים והדמויות המורכבות. פזית של יעל נאמן, אשה שרצתה להמחק מספרי הזכרונות של העולם. ויעל, ביכולת כתיבה יוצאת דופן ועם עננת דילמות מוסריות שלא מרפות כל הקריאה, עוקבת אחריה ולא מרפה. לא משאירה את האפשרות לשכוח אותה.
ופאני וגבריאל, שתי דמויות, שמתוארות ברגישות ואהבת אדם גדולה. אנשים שנולדו וחיו בתקופה כל כך מורכבת לאנושות וצלחו חיים על הקצה. קצה של הקיום ושל האהבה, שיש או אולי לפעמים אין בעולם הזה. ועצוב כל כך שנאוה סמל לא תכתוב עוד ספרים. עכשיו מזפזפת בין שלושה ספרים. חילי טרופר, “מקום בעולם”, מחשבות על חינוך. חילי, מתאר את העבודה שלו כמנהל בתיכון ברנקו וייס ברמלה. אני לוקחת ממנו בעיקר את המחשבות על משמעות שאנחנו מחפשים בעולם, כאנשי מקצוע או פשוט כאנשים. שני הספרים הנוספים, שכאילו הגיעו אלי הכי במקרה, בהתנדבות קצרה לסידור הספריה בעברית בגי.סי.סי, כאלה שלא יכולתי להשאיר בארגזים של הגריסה. “על עצמן” של אבירמה גולן, פגישות עם נשים מעוררות השראה, איפשהו בשנות השמונים. אבירמה מצליחה לחשוף די הרבה מעולמן הפנימי וגם  מעולמה שלה. בנתיים עצרתי ברות מעין חרוד, שגדלה כאחת הילדות הראשונות של הקיבוץ. ו”שביל פירורי הלחם” של קים סוניי. אמריקאית ממוצא קוריאני שמחפשת את המקום שירגיש לה בית, בעיקר דרך המטבח. הספקנו גם סרט, במסגרת הסימנטק הישראלי, “המוזיאון” של רן טל. איזה סרט פיוטי ונוגע ללב. סרט ששם את הדי.אן.אי של החברה הישראלית מתחת לעדשה. כל כך מרגש, חכם ועדין עם המון אהבה וכאב. לפעמים כשאני חווה אנשים שיוצרים בכזו רגישות, אני מצליחה להיות קצת יותר אופטימית בעולם הזה.

משתתפת עכשיו בסדנת כתיבה (בעברית כמובן). סופ”ש אחד מרוכז עם הסופרת והמשוררת, אורית גידלי המיוחדת. וממשיך במפגשים וירטואליים איתה ועם אשכול נבו ועומר ברק. זו סדנה לכתיבת פרוזה ושירה, אז למרות שאני (עוד) לא רואה את עצמי שם, בכל זאת החלטתי לקפוץ למים ולנסות. בסופ”ש, שהיה שבוע שעבר בעיר, צדנו לעצמנו דמות בסאבוווי ואיתה עבדנו. היה לי מרתק לצלול לתחום קסום שעוד לא העזתי להתנסות בו. האיש המבוגר שבחרתי הולך איתי מאז ויש לו כבר התחלה של סיפור. מאז לא ממש הצלחתי להמשיך לכתוב אותו, אבל מקווה שאצליח להגיע אליו לעומק וגם לייצר דמויות נוספות. שמו, האל כהן (Cohen Hal), יהודי אמריקאי שהגיע חסר כל מאירופה לפני יותר משבעה עשורים לניו יורק. במשך שנים היה לו מקום קטן באיסט וילג, שם הרכיב ותיקן שעוני זהב, טבעות יהלומים וסיפורי חתונות וירושות. היום גר לבד באפר ווסט. בודד ושותק. אלמן שמנהל מערכת יחסים מורכבת עם בנו ונכדיו. יש לי עליו כבר שתי פסקאות כמעט שלמות.

אחת המשתתפות בסדנה סיפרה שיש להם בקתת קיץ בכפר נודיסטים למשפחות. לא בדיוק יודעת למה, אבל זה ממש העיף לי את הראש. המחשבה על לגדל ילדים לתוך הרעיון המשחרר הזה ולהתנהל בעולם (רק בקיץ…ורק בכפר הזה, לא ברחובות העיר…) מינוס טונות המשקל של הלבוש ודימויי הגוף שאנחנו סוחבים על עצמנו… נשמע לי כיוון מצוין. המחשבה לעמוד ולדבר עם אנשים כשהם עירומים, לאכול, לטייל, לשחק טניס ככה והכל, זה קטע רציני. מדמיינת שיותר משהיה לי קשה להתפשט, היה לי מורכב להביט באנשים האחרים. אבל זו גם שאלה של הרגלים ותפיסות שאפשר (אולי) לשנות. מעניין. ובכלל מבינה שהנוסחה של הרבה אנשים למגורים בעיר, זה בית קיץ שמבלים בו הרבה ממאי עד נובמבר. מייצר איזוני אורבניות וטבע ושומר שפיות כנראה. רק צריך מספיק ממון…מצרפת לינק לוידאו על הכפר.

"Walter De Maria "The broken kilometer"Walter De Maria "The broken kilometer
לואר איסט סייד. סמטה.לואר איסט סייד. סמטה.

אפרופו אורבניות. ראיתי שתי תערוכות קבע שקיימות בסוהו. אחת מ1977 והשניה מ1979. שתיהן לא השתנו מאז. ארבעים שנה תופסות חלל קבוע בגלריות שעסוקות רק בשימור העבודות הספציפיות. אלו עבודות של ואלטר דה מאריה. אמן שכבר יצא לי לפגוש ועסק הרבה בחקר מידות שונות. דה מאריה כבר לא איתנו, אבל העבודות שלו, אחת The New York Earth Room חלל של לופט גדול בסוהו מלא אדמה. פשוט אדמה, בגובה של חצי מטר בערך בחלל די גדול, באחת הקומות של בנין מגורים רגיל. והשניה מערך של מוטות פליז, זהים בגודלם שמרכיבים ביחד קילומטר. העבודה נקראת הקילמוטר השבור. וגם היא עומדת על מקומה כבר 4 עשורים. אלו שתי גלריות שארגון DIA מחזיק, בקטע של שימור אומנות. לזה מצטרפות אגדות אורבניות כמו זאת שהגברת שעובדת בגלריה של הקילומטר השבור היא בת זוג של הבחור שעובד בגלריה של האדמה. שתיהן די נחבאות ואם לא יודעים עליהן בפרוש, אין סיכוי סתם להכנס. מה שמחזק את התיאוריה שלי שצריך לנסות לפתוח כמה שיותר דלתות בעיר הזאת…

20181031_181236
20181031_163859
20181031_184637

חגגנו האלווין בשבוע שעבר. חג מחויך וסוג של קהילתי. התרגשות ברחובות ואוירה של בתים פתוחים ומזמינים, מה שלא קורה ביום יום בכלל. מתן דגם עם חברים את אחת העיירות היותר יוקרתיות באזור. כאלה שיש בחצרות שלהן אירועים של ממש. שחקנים ומייצגים וחלוקה של חבילות ממתקים גדולות יחסית (לא ‘מיני טעמי’ כמו אצל כולם אלה סוג של בונבוניירה…) ואפילו גיפט קארדים לחנויות נבחרות…אבל את השמועות בדבר סטיבי וונדר שגר שם ומחלק מתנות שוות הם לא בדקו. נועם ואני הלכנו ברחובות העיירה שלנו עם עוד ילדים מהבית ספר ותמוז נסעה לעיר לחפש את המצעד שמתקיים כל שנה בסוהו. פחות ראו את המצעד אבל חוו את העיר ביום חג. וכבר מתחילים להרגיש את הטנקס גיווינג והכריסמס באויר.

20181030_112709
20181107_082738

והמצב. בחירות. מקומיות בארץ ובחירות אמצע כאן. הפיגוע בבית כנסת בפיטסבורג. אנשים מוטרדים ודואגים בכל מקום. שומעת קטעי מחשבות ותפיסות של אנשים כאן לגבי הבחירות, לגבי החרדות שלהם מהמצב. בדיוק הופתעתי לשמוע את השכן שלנו, יהודי, שהוריו הגיעו מהונגריה לניו יורק אחרי המלחמה, שכל הקשר שלו לישראל מסתכם בנסיעה אחת קצרה יחסית, לפני שלושים שנה ועברית מהתיכון היהודי, אומר שאולי הם צריכים לעלות לארץ. שהאנטישמיות וטראמפ, גורמים לו לחשוב שאולי כדאי לגור עם הלאום שלך. מי יודע מה נכון ולאן העולם הזה הולך?

והשלכת. הו השלכת. כל כך כל כך יפה ומרגשת. כל מבט החוצה, כל הליכה ברחוב, כל נסיעה לסופר, או קצת צפונה היא פליאה מטורפת על העוצמות של הצבעוניות הקסומה וגם תרגיל טוב בלהיות כאן ועכשיו ולא להתעצב מהעירום הקור שמגיעים עוד רגע (וזה כשלפני שתי שורות היללתי אותו, את העירום…).

 

 

 

 

 

1 thoughts on “מיומנה של עקרת הבית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *