קוראת הרבה פעמים משפטים מתלהבים של אנשים ברשת על פרגון ותמיכה שהם מקבלים. מגלה כל פעם כמה גם אני שם, כמו כולם אוהבת מחמאות ונהנת מתגובות מפרגנות. אחרי שיחה ארוכה ועמוקה עם רועי, הקורא מלונדון, מרגישה בוסט של מוטיבציה להמשך כתיבה. רועי וקתרינה חיים כבר הרבה שנים בבירת הממלכה, מגדלים ילדים ומשפחה, במקום שהוא לגמרי לא שדות העמק. דברים שהוא אומר ומתאר ואני מרגישה שיכולה להבין רק בזכות נקודת המבט הנוכחית שלי. לוקחת מהשיחה שלנו כמה דברים משמעותיים עבורי (מעבר למחמאות…), אחד דיון מהותי על אהבת ערים מול הרים. טבע מול מעשי ידי אדם. האם אני יכולה לאהוב גם וגם? בתור עכברת כפר ואוהבת טיולים ומדבריות איך אני מוצאת את עצמי עפה על הגונגל העירוני הזה, שכל קשר בינו לבין טבע אינו קיים. אחרי כל הקילומטרים המשותפים שלנו ביחד בשבילי המולדת, רועי מעלה תהיות על איך אני מצליחה להתלהב מהאורבניות הזאת. המחשבה שלי שכדי לאהוב ערים צריך להיות אוהבי אומנות מאיזשהו סוג (פלסטית, מוזיקה, אדריכלות..), גרגרני אוכל או חולי קניות. בטח יש עוד כמה תחומים, אבל אם אתה לא מאלה, מה באמת יש לאהוב בעיר??
הנושא השני הוא בהקשר הזהות היהודית שלנו ושל הילדים שלנו. הסיפור של רועי, על הדרך מהאפיקורסיות של הקיבוץ לחייק הקהילה היהודית האורתודוקסית בתפיסותיה, אשר בלונדון, הביאה אותי לחשוב על ההשלכות של החיים החילוניים והניתוק שאנחנו בוחרים בחיינו, מהמסורת היהודית. אפרופו בר המצווה המתקרב ומעלה תהיות בנושא.

הבית בסגנון קולינאלי הראשון בעיר, בהמשך שימש כמפקדה של וושינגטון. רחוב 155 מזרח. חצר קסומה שבדיוק התקיימה שם חתונה צנועההבית בסגנון קולינאלי הראשון בעיר, בהמשך שימש כמפקדה של וושינגטון. רחוב 155 מזרח. חצר קסומה שבדיוק התקיימה שם חתונה צנועה
נשים מעוררות השראה שפגשתי בהארלם, בסוף סיור הכנה לסיור בקולומביהנשים מעוררות השראה שפגשתי בהארלם, בסוף סיור הכנה לסיור בקולומביה

תמוז ואני סיימנו 30 ימים של “אתגר ללא סוכר”. חודש של אפס סוכר וצמצום משמעותי של פחממות. בזמן המבקרים שהיו אצלנו, שמתי לב שהאוכל שלנו מרגיש להם אמממ…קצת אחר, ורק אז הצלחתי לראות את הדרך שעשינו. תמיד מרגישה שאני לא עושה מספיק ואולי לא עד הסוף, ואז פתאום שמתי לב, שאכן טרם קיבלנו את מדליית הטבעונות ואת גביע הבריאות ויש עוד דרך בכמה תחומים. אבל להעריך את זה שהילדים אוכלים בפתיחות ואני גם נהנת להכין, מאכלים שלתפיסתי הם בריאים ונכונים לנו. מבוססים כמעט לגמרי על הצומח. ועקב היחסיות שבעולמנו, רק התגובות, הזכירו לי איפה היינו כשרק רציתי להתחיל להניע שינוי תזונתי ולצמצם פחמימות, בשר ומוצרי חלב.
בקיצור הכי משמח ששרדנו את החודש של אתגר הסוכר בגבורה רבה ושתינו הוכחנו לעצמנו שאנחנו מסוגלות. זו תחושה נהדרת של שליטה באופן כללי והיכולת לשלוט על מה שמכניסים לגוף בפרט. מעבר לזה, אם מרגישות איזה שינוי ענק…לא. האמת שבבסיס לא היה לנו הרבה סוכר מוסף להוריד והאתגר היה יותר בתחום הפחממות והפעילות הגופנית, מקווה שנצליח להטמיע את ההצלחה בהמשך.

20181014_125217
20181014_125511
20181014_125542

בסופש האחרון התנדבתי באירוע של OPEN HOUSES NYC , “בתים פתוחים” או “בתים מבפנים”, כמו שיש גם בארץ בתל אביב, ירושלים ואני חושבת שגם בחיפה. שנתיים רציתי ללכת לאירוע הזה והבנתי שממש צפוף ואיכשהו זה הרתיע ולא קרה. השנה הצלחתי להביא את עצמי להרשם כמתנדבת, כך שבתמורה לארבע שעות של “עבודה” באתר מסוים, מקבלים קדימויות באתרים האחרים. האמת, שכל התהליך של הרשמה למשימה ומפגש המתנדבים שהתקיים שבועיים לפני, היו שניהם חוויות מלמדות. ההתנדבות עצמה היתה נחמדת ממש ואפילו תוך כדי הספקתי שני אתרים קרובים. מעבר לזה, בסוף, לא אספתי אנרגיות ללכת לעוד מקומות. ההתנדבות שלי היתה במוסד ותיק בשכונת וושינגטון הייטס. ממש מעבר לגשר ג’ורג’ וושינגטון. שכונה שבלי קשר אני מגלה אותה לאחרונה, בדרך שלי לעיר מכיוון הגשר. זה סוג של ימק”א\ JCC או פשוט מרכז קהילתי. הוקם ב1917 כמוסד יהודי על ידי יוצאי גרמניה שגרו באזור ושירת אותם. היום כשרוב התושבים בשכונה הם מהרפובליקה הדומיניקנית, המקום ממשיך לשרת את הקהילה המקומית בספרדית עם קצת אורינטציה יהודית. יש שם חדר כושר, גני ילדים, חוגים ומרכז למבוגרים שאוכלים שם כל יום. לאחרונה שופץ שם האולם המרכזי בתקציב עירוני. האדריכלית שהיתה אחראית על השיפוץ הדריכה את הסיורים והסבירה את האג’נדה שלה. בין לבין, בזמן שחיכנו למשתתפים, היתה לנו שיחה נחמדה על העבודות שלה ועל התפיסה שלה את העיר ואת המרחב. בסיור במבנה, ירד לי שוב האסימון כמה עיצוב הוא ענין תרבותי. גם לגבי הבחירות שלה בעיצוב החלל ששיפצה וגם לגבי המרחב של גני הילדים במבנה. מה שבעיניים ישראליות הוא גן ילדים נראה ממש אחרת בעיינים אמריקאיות. וזה קטע. כי יש דברים שאתה נוטה לחשוב שהם אוניברסליים ואז מגלה שלא.
בין הסיורים ניצלתי את הזמן לגיחה לטיירון פארק שנמצא ממש ליד. פארק מיוחד, ששרד בזכות משפחת רוקפלר, זו שהקימה עליו את מוזיאון הקלויסטר. השטח נקנה כשאזור היה כל כך רחוק מהעיר, ושימש את העשירים לבניית בתי קיט על גדת ההדסון. מהאחוזה המקורית נשאר רק קוט’ג קטן בכניסה לפארק שהיום משמש משרדים של חברת הפארקים העירונית. הייתי שוקלת מגורים שם בשמחה. בקוט’ג ובפארק עצמו היו הדרכות לכבוד הסופ”ש הזה. את הסיור בפארק הדריכה מתנדבת שמאוהבת בכל אחד מהצמחים שיש בגן המופלא, מכירה אישית את כל הציפורים ואת הפרחים והעצים. וגם נראית בעצמה כאילו יצאה הרגע מספר טבע מצוייר בצבעי עיפרון עדינים. אוהבת לפגוש אנשים כאלה…
קרן משפחת רוקפלר מתקצבת על העלות של הטיפול בגן הענק שמצליח עד היום לשמר זנים שמוכרים עוד מימי הבינים, מכל אזורי העולם. גן בוטני פתוח ומלא צבע וחיים, שלא לדבר על המרחב והנוף. מקום מיוחד. אירוע מיוחד. וזה שמתקיים בכל כך הרבה ערים בעולם זה ממש מדהים.

20181005_120600
20181005_120929
20181005_122617

חושבת על עוד חוויות שאספתי בשבועות האחרונים. יום טיול בקוניטיקייט ב”בית הזכוכית”. בית שנבנה בעיירה חביבה ששמה ‘ניו כנען’ – New Canaan (מבטאים כמו משהו שיותר דומה לקיינן), על ידי אדריכל בשם פיליפ ג’ונסון. וכשמו כך הוא. בית שכל קירותיו, כל קירותיו – זכוכית. לגמרי שקופים. הוא יושב כמובן בלב אחוזה מרשימה ביותר עם עוד כמה מבנים הסובבים אותו. אבל בית הזכוכית עצמו, שאכן שימש את האדריכל למגורים במשך כמה עשורים (1949 עד תחילת שנות האלפיים) הוא משהו מיוחד בכל קנה מידה. מסתבר שבעיירה הזו היה ריכוז של כ90 אדריכלים שבנו שם את בתי הכפר שלהם וכל אחד כנראה הגדיל לעשות. אבל יש מצב שג’ונסון התאמץ ממש, ששלו יהיה הכי. חתיכת אגו שצריך לתפעל באינטנסיביות וגם הרבה כסף… הוא בנה לעצמו ולבן\בני זוג שלו סוג של מקדש, שאמנם קרא לו מקדש לטבע (ובגלל זה השקיפות) אבל כנראה שהחשיב את עצמו קצת אלוהי הטבע…
חוץ מבית הזכוכית יש באחוזה גם חדר עבודה, במבנה נפרד, שקיר אחד שלו הוא חלון גדול ועל שאר הקירות יש מדפי ספרים, Play house על האגם שתקרתו זהב, שתי גלריות מדהימות ויוצאות דופן, עוד בית לבנים קטן… אגם, בריכה ופסלים בחוץ. גינון ייחודי ובמה להופעות, שהופיעו עליה מיטב להקות הריקוד ואמני במה. קטע ממש. וגם העיירות בקוניטיקייט ממש עונות על ההגדרה של עיירות חמד על שפת האוקינוס. פרברים של רחוב ראשי עם חנויות ומסעדות מעוצבות לעילא, באוירה של רובע אומנים. יום טיול שווה ביותר.

Mana ContemporaryMana Contemporary
Mana ContemporaryMana Contemporary
Mana ContemporaryMana Contemporary
Mana ContemporaryMana Contemporary

ובשבת האחרונה גם הספקנו אירוע של Mana Contemporary , מתחם ענק בגרזי סיטי שהקים משה מאנה, מוישס – האגדה מההובלות. בחור שכמו בסיפורים הטובים הגיע לניו יורק בשנות ה80, עם פחות מאלף דולר והיום הוא איש מאוד עשיר שחולש על תאגיד גדול של עסקים. ‘מאנה קונטמפוררי’, הוא מתחם שממוקם במבנה שהיה מפעל טבק, ונרכש על ידי מאנה כמתחם המספק שירותי איחסון לאספני ולמוסדות אומנות. הקונספט שבמקום שהיצירות יעלו אבק במחסנים חשוכים, הן יוצגו לציבור וירוויחו חשיפה. היום, הרעיון המקורי התפתח מאוד ומעבר לגלריות ולאוספים המרשימים פועלים במבנה הזה, עשרות סטודיואים (ככה אומרים סטודיו ברבים?) של אמנים פעילים, כולל מתחמי מחול, מוזיקה ופיסול.
פעמיים בשנה באביב ובסתיו יש יום פתוח לציבור שכל הסטודיואים פתוחים והאמנים נמצאים ויש הופעות ודוכני אוכל ומייצגי מוזיקה ווידאו ארט. בנוסף יש גם סיורים יומיים שעכשיו חייבת ללכת לאחד מהם, סופר סיקרן אותי. בכתבה מלפני כמה שנים ב”הארץ” קראתי שהבסיס לעשייה הזאת היא חשיבה נדל”נית הגורסת שלהביא אמנים לאזור מקדם את הגניפיקציה בו ומעלה את ערך הקרקע והנכסים. ראה ערך סוהו, ברוקלין וכו’ והצלחה מוכחת שרשומה על שמו של מאנה באזור צ’לסי במנהטן.

וחוץ מזה, עסוקה בלנסות להכניס את עצמי לשגרה של עשיה ולימודים. מתמודדת עם הילדים שגדלים ומביאים הרבה שיעורים עמוקים לחיי. משתדלת לא להפסיק להנות מהיש. לברך על היופי והאהבה ולהתכונן נפשית לקור שכבר הגיע…

 

2 thoughts on “להתלהב מהאורבניות הזאת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *