דחיסות של מצבים

פוסט תוצרת הארץ.
עוצרת בזמן הביקור ומנסה לתאר את הרגשות.
בטקס החלפת תכולת הארנק, רגע לפני היציאה מהבית שם לטיסה לכאן, כשהוצאתי את כל הכרטיסים המקומיים לטובת הכרטיסים המקומיים שלי בעברית. אירוע שאולי הכי מסמל את היכולת המופלאה של להיות מקומית בשני מקומות בו זמנית. קצת מקומית כאן וקצת שם הרבה זרה שם ואולי קצת זרה כאן, או שלא. מי יודע איפה הכאן ואיפה השם…
סיימתי בהצלחה את החובות שהצבתי לעצמי ליולי כולל מבחן ושתי תערוכות (פיסול במט-ברוייר וצילום במומה) שלא רציתי לפספס וגם הצעה שהתחייבתי לעצמי להציע בנוגע לשנה הבאה. תוהה למה תמיד יש לי משימות לעצמי ואיך כשלרגע נדמה לי שאין מספיק (תמיד הרי יש משהו) מציף אותי מן חוסר מנוחה מטריד. מה שמתנגש עם הנסיונות שלי לחיות ולהיות בהווה ולהשתדל להיות מוטרדת פחות מהעתיד.

הביקור בארץ התחיל השנה מוזר. נחתתי עם אנרגיות טעונות של חוסר בהירות ולקח לי זמן לנקות או לארגן אותן. ורק אז הגיעה תחושת הבית. שעם כל הצפוף והחום והאבק, ברור שזה הבית ואין לו תחליף. הגענו לביקור יותר ארוך ופחות מאורגן מזה של שנה שעברה. וכמו שאני מגלה לאחרונה לזרימה יש מחיר. בעיקר, לא פשוט לבנים למצוא את עצמם בתוך התנועה המתמדת והמפגשים האינטנסיביים, בתוך הרווח בין הפנטזיה של הביקור לבין המציאות. והכל בתוך התנור הלוהט הזה של יולי אוגוסט. שיעור מעניין וחוויה מלמדת או הלוואי שמחשלת.

בין מפגש למפגש או אפילו תוך כדי, הספקתי קצת אומנות.
שני ביקורים במוזיאון ישראל המשובח. הספקנו לראות את “מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי”, שעל אף שאני לא מבינה כלום בתחום האופנה, כשזה ישראלי זה מחובר למה שאני מכירה בראש ובחושים. מבינה בלי מילים, את הבחירות, את צבעים ואת ההקשרים וגאה גם לראות עבודה של חבר ילדות יקר (אבשלום גור!). ותערוכה (שלא כדאי להפסיד) של האמנית זויה צ’רקסקי שמציירת את העליה מרוסיה של שנות ה90, לראות ולהרגיש כמה אני הרבה יותר מבינה אפילו את האימג’ים של ההגירה. בתור דור שני של מהגרים, אני מתפלאת כל פעם מחדש כמה המסע הזה מלמד אותי על הגירה ועל האדוות שיש סביבה לאורך השנים והדורות. רק התנסות מאפשרת להתחיל להבין וכמה עוד רחוקה היכולת שלי לקלוט את מה שאנשים עברו ועוברים בהגירות מורכבות. הספקנו גם את התערוכה המקסימה “בינינו” באגף הנוער ובביקור נוסף גם את חדר הבריחה של המוזיאון (חביב לגמרי בעיני, הילדים קצת קיטרו, כי לא כל החידות מאתגרות וגם בגלל שהרבה אנשים עושים את המסלול והרבה מדריכים ששים לעזור, נוצר מצב של עודף רמזים. אבל הגענו לפינות שטרם דרכה בהם רגלנו, וגם לא זו של בני הדודים הירושלמים שהם כמעט בני בית במוזיאון). ראינו גם את מיצג האוטובוסים של גיל שני. והאמירה של אחד השומרים במוזיאון – “אין מילים, אין מילים…”(במבטא רוסי כבד), על העלויות ההנדסיות והכלכליות של המיצג הזה, מתמצטות את התחושות והמחשבות עליו.
ובוקר שישי בעין חרוד, מקום שהוא ילדות, עמק ודודה דינה אחת ויחידה שדהרה איתי על הקלנועית שלה ברחבי הקיבוץ ששינה פניו. תערוכה “אני אדם-מיטה” בבית שטורמן המיתולוגי, בינות לפוחלצי העגלים בעלי שני ראשים או חמש רגליים, ציפורים שנעצרו במעופן ושאר אוספי טבע בארונות עץ מהממים. בתערוכה הנוכחית, טקסטים שכתב אדם ברוך ממיטת חוליו ורינו צרור ערך וחיבר עם אומנים שונים שיצרו בהשראת הטקסטים. במשכן לאומנות, תערוכה של הציירת ורד נחמני. אני נתקלת ביצירה שלה לראשונה ואהבתי ממש. לתערוכה קראו (נסגרה בסוף יולי) “ציור הוא בית”, ובקטלוג כתוב שהיא עוסקת ב‘דחיסות של מצבים’, ב’זיכרון ילדות, בית ומרחב תרבותי’, מה שהכי הכי דיבר אלי ונגע.
ומוזיאון חיפה לאומנות. “Shop It” על תרבות הצריכה והתפיסות שלנו. שלוש קומות של עבודות שמעוררות מחשבה, על ההתנהלות שלנו ושל העולם הזה.
ואפילו מוזיאון באר שבע לאומנות ומוזיאון האסלאם במסגד ההיסטורי, שזה היה לי ביקור ראשון בו. וכמו באר שבע, הוא מעניין, מלא פוטנציאל, אבל לא עשוי עד הסוף…
ושני סרטים ישראליים “אתה מת רק פעמיים” של יאיר לב ו”הבלתי רשמיים” על ההקמה של ש”ס. שניהם מומלצים מאוד בעיני.
ומכאן רק מה שלא הספקתי – מוזיאון העיצוב שממש רציתי, דיאלוג בחשכה שקניתי כרטיסים וביטלתי עקב וירוס הקאות שהחליט להפגש איתנו גם, מוזיאון תל אביב שאני תמיד אוהבת…

ותל אביב הפקוקה והשמחה ומודיעין המחבקת והעמק והמדבר וגם ים ושוק פשפשים בחיפה, ירושלים וקצת גליל. והצורך להספיק והרוגע שנותנת אהבה ומקום מוכר. וגעגוע מוזר למעבר לים, לזה שהוא גם סוג של בית. ותמוז אחת שמצליחה לדלג בין העולמות בלי שום בעיה ומלמדת אותי שיעור או שניים על הילכות החיים וחברויות אמיתיות וכנות. בתוך כל זה מבינה פתאום שהגיע החופש הגדול האחרון שלה ועוד רגע היא מסיימת בית ספר ויוצאת למסעות של החיים העצמאיים. לבחירות שיהיו רק שלה וחוויות שכבר נהיה פחות חלק מהן. עכשיו היא בפולין, במשלחת של הצופים. מצליחה לא לפספס גם חוויות ישראליות ולאסוף אותן במקביל לאלו האמריקאיות בסל ובלב הרחב והמיוחד שלה.

מנסה גם לבקר בעבודה קצת ולהיזכר כמה אני אוהבת את העשייה ואת המשמעות. ובעיקר את האנשים. לנסות לקחת את התחושות האלה איתי ולעבד מהן מסקנות למה אני רוצה לעשות כשאחזור. קבוצת מיקוד של נשים בראס אל עמוד ועוד אחת שמתוכננת לשבוע הבא בסור באהר. חלק ממחקר קטן שמנסה לבנות מודל גדול לאיסוף פסולת יבשה על ידי הקהילה המקומית. מעבר למפגשים ולחוויה של להיות שוב במזרח ירושלים, כולל תקרית לא נעימה עם שוטרת, נסיעות ברחובות התלולים ואירוח בסלון מקומי וכמובן מפגשים חמים ומרגשים עם חברות ושותפות לעשייה. התרגשתי ממש לראות גינה קהילתית בואדי ג’וז, שההנעה שלה עלתה בהרבה זיעה ומאמצים של המון אנשים. שטח שהיה לגמרי עזוב ומלא פסולת והיום הוא פארק קטן (יחיד בשכונה) עם מתקני ספורט, ספסלים, דשא וצל. יש הרבה משמעות להרגיש חלק מהעשייה הזאת.

ועוד המלצה – הוסטל אברהם בתל אביב, ארגנו לכם סופש עירוני או דגמו את הבר וגג ההופעות. שווה!