דצמבר היה חודש מלא בדברים מענינים ומלא חוויות (כמו תמיד מרגישה את זה רק כשמסכמת את החויות, מה שמוכיח לי כמה התיעוד משמעותי עבורי). מתחילה בהתחלה עם סיור בעמותה בברונקס. הגעתי לסיור דרך פרסומים של בתים פתוחים בניו יורק. שמעבר לסופש שהם מארגנים באוקטובר, יש להם סיורים במהלך השנה שעוסקים בצדדים שונים של עיצוב. NEON היא עמותה עירונית שעוסקת בעבודה קהילתית בעיר, הסיור היה במרכז פעילות שלהם בברונקס. העמותה מלווה אנשים שנמצאים תחת פיקוח של קצין מבחן או שמרצים עונשים של עבודות שירות. הפעילות שלהם צמודה לבתי המשפט. לפני כמה שנים שמו לב שהמטרה שלהם ללוות את הנאשמים במהלך תקופת העונש, על מנת לעזור להם לצאת לדרך חדשה, מגיעה למבוי סתום. מכיוון שהיא נמצאת בתוך או ליד בית המשפט ו”מדברת” באותה שפה. העמותה החליטה לשנות כיוון בדרכי הפעולה שלה ולהסתכל על האדם ברזולוציה הרבה יותר רחבה. כזו הכוללת את האדם כאדם, המשפחה והקהילה והמבט שלה כולו מופנה לעתיד.
בסיור עצמו התמקדו בשפה העיצובית. איך מקום שהוא חלל מדכא, מסורג, בדיקה בטחונית משפילה בכניסה, נותני שירות מאחורי מסך זכוכית חסינה והמון שלטי אזהרה, לא יכול לאפשר עבודה שיקומית. כאשר שמו לב שהם מאבדים את האנשים, שמתקשים לשתף פעולה באוירה הזאת, גייסו צוות רב תחומי להניע שינויים מהותיים. מעבר לתפיסות הטיפוליות והקהילתיות שפיתחו, היו בצוות גם מעצבים, מתוך הבנה שהנראות של המקום והתחושות שהמבנה מעורר הם קריטים לקיום ולהצלחת הטיפול.
כמו שאני מבינה ומזקקת לעצמי מהסיור היו בידי העמותה שלושה כלים משמעותיים. פתיחות מחשבתית, רגישות ואמונה ביכולת לחולל שינוי (זה אחד – הגישה הפתוחה והמאמינה), מחויבות גדולה לשינוי תוך השקעה ונתינה משמעותיות (שתיים) ותקציב גמיש (שלוש).
כצעד ראשון יצאו להכיר את השכונה, מיפו את הגופים והכוחות הפועלים בה. צעד שני זיהו אנשים מתאימים שקיבלו הכשרה להיות מנטורים ומובילי טיפול, יחד איתם הגדירו את הצרכים של השכונה (עוד לא של המטופלים הספציפיים). אנשים שחיים את הקהילה ומכירים את המטופלים, מדברים באותה שפה ומבינים את הקשיים. אלה שיפגשו עם האנשים גם בשעות שהמרכז הטיפולי סגור. העמותה ניצלה את התקציב שלה (תקציב שהוקצע במסגרת תוכנית שהוביל ראש העיר, בלומברג) בכדי לתת מענה לצרכים של הקהילה באמצעות ובשילוב של המטופלים.
במסגרת השינויים שינו גם את השפה. המטופלים הפכו ללקוחות, תחרויות והתנגשויות הפכו לשיתופי פעולה (ליגת כדורסל בין נבחרות מטופלים ונבחרות שוטרים למשל) וה’מה לא’ הפך בעיקר ל’מה כן’. מקום שרוצה שהאנשים יבואו אליו ויקבלו את הדרך שלו חייב להיות מזמין לייצר אוירה שמאפשרת מפגש שתהליך אישי משמעותי עשוי להתרחש בו. המקום פתוח לכל הקהילה, לא רק לזאת שנדרשת לקבל את השירותים הספציפיים. מתקיימים בו שלל תוכניות של חינוך, אומנות, תרבות, חלוקת מזון ועוד. היו שם עוד הרבה חלקים מענינים, אבל אני מרגישה שאני גולשת למאמר על עבודה קהילתית…ובכל זאת. עוד כמה דברים קטנים. למשל הקטע שבבית המשפט אתה שותק ואנשים מדברים בשבילך, לא מדברים איתך. ורק כשעוברים את הכביש לבנין העמותה האנשים יכולים להשמע, להביע את עצמם, לקבל כבוד בסיסי. השינויים לא היו פשוטים, החל מהשינוי הפיזי של לבטל את החיבור של הכסאות לרצפה למשל, או לוותר על גלאי המתכות בכניסה, דברים שהיה ענין גדול לשנות. המשמעות שלהם היא שלא מפחדים מהאנשים שזקוקים לשירותי העמותה, אלה מכבדים אותם ואת הצרכים שלהם. וכמו שאמרה אחת העובדות לסיכום, מתקיים צורך להבין שאנשים הם אנשים ולפעמים יש להם סיפור שהוא יותר גדול מהחיים שלהם ומסבך את הכל ואם יש מישהו שמקשיב, שאכפת לו, שמאפשר לפתוח את הלב, אפשר להשפיע ולשנות מסלולי חיים.
דברו שם גם על הקשר בין מנהטן לעיר (אנשים שדרך העמותה פעם ראשונה הגיעו לקארנינג הול וזכו לשמוע מוזיקה וגם ללמוד לנגן בתוכניות משותפות), על היחסים בין האזרחים לממשל אחרי השינויים שהעיר עברה והיחס שלה לפשע ולשולי החברה. היה סיור מרתק. (בתמונה קיר הכניסה. אמרות משמעותיות של האנשים )
פרק נוסף במסע האנתרופולוגי שלי היה מפגש מרובע של שתיים על שתיים. ישראליות וקוראניות (ותודה לשגית על החיבור וההזמנה). היינו בתערוכה בעיר (אנדי וורהול בויטני) ביחד ואחכ נפגשנו שוב לצהריים. היה מרתק לראות איך אחרי חימום קל התחילו לעלות שאלות הדדיות שענו על הרבה סקרנות. ומבאס שזה לא קורה יותר במחוזות הכל כך מזמינים לזה (לכאורה…). קיבלנו הסבר על איך זה לחיות במקום שבו כולם נראים כמעט אותו דבר (שיער שחור חלק, עיניים שחורות באותו מבנה שקוע ומתוח, מבנה גוף מאוד דומה), הכי רחוק מהסלט שיש אצלנו. ויש לזה השלכות שלא חשבתי עליהן. למשל איך ממשים את השאיפה לבידול. על שעות העבודה המטורפות בקוריאה והמחיר שמשלמות נשים ומשפחות. על הדברים הבסייסיים האנושיים של אמהות ובית. שאלות ששאלו אותנו לגבי המראה היהודי עם האף והמצח…ועד לשיטות להכנת אורז (רייס קוקר. סיר חשמלי שמפעילים בערב, כדי שיהיה אורז טרי על הבוקר לכל היום כולל לארוחת הבוקר).
תערוכה מרתקת במוזיאון היהודי בעיר. מרתה רוסלר, אמנית ניו יורקרית מבוגרת, שהתערוכה מציגה עבודות מחמישים שנות יצירה ופעילות תוססת שלה. תערוכה פוליטית מאוד מנקודת מבט פמיניסטית ובועטת. היא מתעסקת בנושאים כמו מלחמות, מגדר, אי-שוויון ועוד הרבה. כמה עבודות בתערוכה נצרבות בזיכרון. מדהים שאמנית מבוגרת יחסית עוסקת במדיומים כל כך מגוונים. יש צילום, קולאז, פיסול ווידאו והרבה מייצבים מרשימים שמשלבים בין המדיומים. הרבה שכל, שנינות וציניות על נושאים חברתיים שרלוונטים גם עשרות שנים אחרי שנוצרו. אחת העבודות המפורסמות שלה “חוויית גורמה” (1974). על שולחן ערוך לארוחה חגיגית, רוסלר מציגה סוג של מכניזם של ייצור מזון וצריכת גורמה. בחדר יש מן שולחן משתה מפואר ועליו תוספות שונות של קריין המקריא בקול גברי קטעים מתוך ספרי בישול וגם תמונות של אוכל ותרבויות מהעולם וכל אלה מייצרים אוירה מוזרה סביב אירוע הארוחה ומחשבות על בישול, אכילה, מקומם של גברים ונשים בתוך הנוסחה הזאת. הצורך הגופני של האכילה לעומת הטקס של הארוחה…ובכלל
דצמבר הביא איתו שוב את רוחות החג שמתורגמות כאן לקניות וקניות וקניות. ירידי מכירות של עבודות אומנות שהלכתי לראות אחד של אמני קרמיקה מובילים שהתקיים בבית ספר לאומנות באזור שלנו והיה לגמרי ואו. גם מבחינת העבודות וגם מבחינת המחירים… ועוד יריד קהילתי שאפשר לי להציץ לגן ילדים מיוחד שרציתי לראות. ואכן התרשמתי גם מהגן וגם מהדוכנים שהיו של עבודות שהכינו ומכרו הורים מהקהילה של הגן. ומתנות לצוותי הוראה ששוב היה לי מוזר להתרגל לרעיון ולמשימה. והתרגשות של חג באויר, שלא משנה שהוא לא שלנו, זה בכל זאת התרגשות גנרית שאני מאוד אוהבת, עם פסקול קיטשי בכל מקום ופרחים אדומים, למה לא?
והיה גם ביקור של עידית. כבשנו את העיר ביומיים וחצי. בלי מנוחה. גלריות בצלסי, אוכל טוב (קוריאנית טבעונית משובחת – מסעדה שהיא חויה), אלכוהול, פגישות מענינות, הרבה קילומטראז ברגל ובאוטו, נסיונות להשלים חסכים, דניאל אחת, קצת ניו גרז’י והופ נגמר לנו הזמן…
ואז יצאנו למסע שלנו לגוואטמלה. ועל כך חברים בפרק הבא…